שד הים הכחול, מרק דגים ויפו של תחילת שנות התשעים.

היום נסעתי לקנות אוטו. אני  מאוד אוהב את המילה אוטו. היא מצלצלת לי באוזן בדרך נעימה הרבה יותר  מרכב או מכונית.
 

אבל בסוף לא קניתי. כי לא מצאתי את מה שרציתי.

אלא שניצלתי את מזג האוויר הסוער ובדרך לחברת האוטואים ברחובות, עצרתי בעיר הגדולה  ולאחרי בנמל יפו. וזה אחרי שלא באתי בשעריו משנת 1992. יוני 1992. עשרים ליוני 1992, אם אני זוכר היטב. ואני זוכר .

נמל יפו של תחילת שנות התשעים ומסעדת "שד הים הכחול" שהייתה בו, היו מקום העבודה שלי כמלצר, בשנה  בה גרתי בתל אביב.
שד הים על שום מה? על שום דג 'שד הים' (Lotte בצרפתית או Monk fish באנגלית), דג טורף ומכוער בצורה שלא תיאמן, עם טעם אלוהי , אליו (לטעמי) משתווים רק בשרם של הלוקוס הלבן, בר של אוקיינוס אטלנטי וסול של דובר.

באותה העת, הייתי סטודנט שרק מתחיל את שנתו הראשונה בתואר השני  וכמעט כמו כל צעיר מן הפריפריה הרחוקה, המגורים בעיר הגדולה קסמו לי. אז שכרתי לי חדר בדירה קטנה ברחוב בארי ובמחיר של 140 דולר של אז (נשמע לא מציאותי היום...).

מהמסעדה עצמה לא נשאר זכר, ובעל חנות הדגים שקמה במקומה, אמר לי שנסגרה לפני שמונה עשרה שנים ויותר. אבל החלונות הגדולים הכחולים שהיו לה ושעיטרו את חזיתה, נשארו. ואת קולות המוני הלקוחות ואת הצעקות של השף בשעות הלחץ ובסופי השבוע
עדיין יכולתי לשמוע באוזניי. ואפילו את המקרה- בו אדם חבוש קסדה ומשקפי שמש, היורד מווספה לבנה, צועד לעבר אחד השולחנות ובקור
רוח יורה באחד מיושביו (שניצל...)- אני זוכר.  אומרים שהמסעדה הייתה שייכת למשפחת אסלן הידועה משכונת התקווה. אבל אני הייתי תמים אז ומשפחות פשע לא היו באופנה. 

וחוץ מזה, זו הייתה תקופה בחיי שפחות אהבתי. שהיו בה גם קולות ואירועים רבים אחרים. חלקם פחות טובים. ותקופה של אתגרים לא קלים.  ג'ורג' זימל, שחקר את העיר הגדולה וכתב עליה כבר במאה התשע עשרה, ביטא בצורה הכי טובה את מה שחשתי אז: את זה שהיא גורמת לאנשים לחוש ברי חירות, אוטונומיים ואובייקטיביים, אך באותה נשימה גם מנוכרים לעצמם ולאחרים ובשעת משבר, בעלי תחושה של קטנות ואפסות אל מול ההמון האנונימי.
 
וזה מה שהרגשתי גם אני אז. 

וכשהתחלתי להרגיש שהשאלות שעולות מציקות יותר מדיי והעיר סוגרת עליי מכל כוון והחופש שהיא העניקה לי הפך לכלוב ,החלטתי שאני עוזב אותה וחוזר לעמק. בעשרים ליוני , 1992.


הנמל של היום הוא כמעט תמונת מראה של הנמל של אז:  מעגן סירות דיג בו צפות שלוליות שמן שחור ואשפה, האנגרים רעועים, סירות טיולים גדולות שעומדות בשיממונן ומחכות לנוסעים, ערימות רשתות דיג וחבלים שניכר שלא ראו ספינה כבר שנים רבות ועוד איזה  האנגר אחד ששופץ בצורה די מכוערת והשתילו בו מעין  שוק אוכל קטן.

ות'אמת? לא שוק ולא שוקיים. למעט כמה דוכנים, מסעדה או שתיים שוות. וזהו.

אחת מהן היא מסעדת 'רוקח ים', של אייל לביא. וזכרתי לטובה את מרק הבויאבז שלו ממסעדת 'פסטיס' , זכרונה לברכה, שהופיע כאן בתפריט.
 
הבויאבז ( Bouillabaisse) הוא מרק דגים של העיר מרסיי בדרום צרפת, שבעבר היו נוהגים הדייגים לבשל, מיד אחרי שחזרו מן הדייג.
המילה בויאבז מורכבת מן המילים הצרפתיות בויאר שזה להרתיח ואבזה שזה לצמצם.
מדובר על מרק, שעשיר בעגבניות, שומר, קליפות תפוז, ציר דגים מעצמות דגים שונים וייחודים למרק זה, פסטיס (אלכוהול אניסי) ואלומת תבלינים שבו מתבשלים ברתיחה מהירה וחזקה נתחי דגים שונים מן הים התיכון. אליהם מוסיפים צדפות, קלמרים, שרימפס  או רגלי סרטנים (כל דייג או מסעדה באיזור והמתכון שלה). יש כאלה- כמו ג'רלד פאסדה ממסעדת 'ניס הקטנה' או ברנרד לורי מ 'שה לורי' (שתיהן במרסיי ושתיהן מגישות מרק בואיבז אלוהי), המקפידים לבשל אותו עם כמה כוסות של מי ים.  
 
ואני אוהב מאוד את המרק הזה. מאוד מאוד. ויכול לאכול ממנו סיר שלם. בוודאי כשהוא מוגש עם קערית רוטב "החלודה" (רואיי או Rouille בצרפתית) וטוסטונים הנטבלים במרק החם. 

רוטב רואיי וסלסלת עגבניות. טעים מאוד אבל לא כמו הרוטב המקורי שעשוי עם תפוחי אדמה שבושלו במרק עצמו.

אז הזמנתי לי מנה כזו.  אבל "זה לא היה זה". זה היה מרק דגים טחונים עם מעט פירות ים. נכון שהיה טעים לי מאוד והכל בתוכו בושל לדרגה הנכונה. אבל לא היו נתחי דגים של ים תיכון, ובוודאי שלא היה בו  דג העקרבנון (הראסקאס) הנותן את הטעם הייחודי למרק. וגם לא טעם האניס המיוחד לו עם הזעפרן וגם לא תפוחי האדמה שהיו אמורים
להתבשל בתוכו. מרק דגים טעים וזהו. 

מרק הדגים של 'רוקח ים'

אבל כן היה, כפתיח, כוס קטנה של ביסק הסרטנים המופלא של אייל לביא השף: מלאכת מחשבת של רוטב שמנת עם חמאה וסויה תמרהינדי, אליו מתווספים סרטנים שלמים ובשר סרטנים וירקות שורש ומיני תבלינים והכל נטחן ומסונן לכדי מרק קטיפתי וחלק ועשיר ונפלא בטעמו. 

ביסק סרטנים- טעים טעים.

והיו אויסטרים. שניים. קטנים אמנם ובהחלט לא דומים לאלה שנהגתי לאכול כמו גרעינים בטיול לחבל ברטאן. וגם המחיר משול לשוד לאור יום עם פנים גלויות ובלי נשק, כשהנשדד מתחנן בפניך שתיקח את כספו. אבל אלה היו אויסטרים. וכל מי שאוהב , דבר לא יניע אותו מלאכול אותם.

כי להחליק אויסטר במורד הגרון, זה כמו  לשתות ים.
לשתות ים עם  כל הריחות שהוא מביא , כשרסיסי מים ניתזים עליך ביום סערה. עם מראות של שחפים וסירות דייגים שיוצאות מן הנמל.עם  רעשי העגורנים וקולות הסבלים קשי היום. עם רחשים של  אדוות גלים קטנות או גלי ענק המתנפצים על שוברי גלים. עם אורות וצללים  של מגדלורים עם שחר או בלילה שחור משחור וקרני שמש הרוקדות על פני המים. וים של ירוק, וכחול ואפור ותכלת. עם גשמי זלעפות שניתכים ועננים שנוסעים מאופק לאופק. עם זכרונות של ילדות בחוף טנטורה או טיול לעיר סאן מאלו, עירם של שודדי ים וסוחרי תבלינים במערב צרפת. עם חלומות על מסעות לארצות רחוקים ואיים לא נודעים. עם כל מה שים היה ויהיה עבורי.

לשתות ים.

כסיימתי ויצאתי ופניתי ללכת אל החניה,  עברתי שוב מול המסעדה שהייתה בשבילי סמל לתקופה. ובהיתי לתוכה שוב.
 
ולא מצאתי אותי שם כבר.