יום שבת, 15 בנובמבר 2014

אבא משחק כדורגל, רב צדיק וחגיגה של דגים ופרי ים בעיר א- סווירה שבמרוקו.

אבא נולד בעיר מרקש שבמרוקו, ואהב מילדותו לשחק את משחק הכדורגל, יום יום ברחובותיו הצרים של "המלאח", הרי הוא הגטו היהודי.

לכשגדל, הצטרף לקבוצת הכדורגל של כי"ח אליאנס, אשר היו לה רשת בתי ספר והתאגדויות ספורט בכל רחבי מרוקו.

פעמיים בשבוע הוא הקדיש לאימונים, יחד עם חבריו סמי דלויה, סימו חזן ואחרים, ובכל שבוע גם נסעו לשחק כנגד קבוצות כדורגל בכל רחבי מרוקו. וכשאומרים בכל רחבי מרוקו, מתכוונים מהעיר אורן שבצפון בסמוך לגבול אלזי'ר (אבא גם ישב בגיל 13 בכלא בעיר אוג'דה ליד, אבל זה כבר סיפור אחר...), ועד העיר אגאדיר שלחופי האוקיינוס האטלנטי.


ואם מזכירים כבר את האוקיינוס האטלנטי, קבוצת הכדורגל של אבא הייתה מבקרת גם בעיר מוגדור, או בשמה הערבי א- סווירה.
אבא סיפר לי, כי תושבי העיר היו כה עניים, עד שקיבלו אותם בארוחה של לחם ומים בלבד. אלא שעם כל עונייה של זו, היא הייתה עשירה מאז ומתמיד בשפע הדגה מהאוקינוס האטלנטי: לובסטרים, פארידות, דגי בס של ים (לא של בריכות), דניס, דגי סול, ברבוניות, ובעיקר דגי הסרדין הגדולים (שאינם דומים בדבר לדגי הסרדין בקופסא שאנו מכירים). עשירה כל כך, שהאוקינוס האטלנטי הפך את מרוקו ליצואנית הסרדינים השניה בגודלה בעולם.


לפני כחודש או יותר, מצאתי את עצמי בנסיעה אל ארצם של הוריי. ולאחרי שהתמקמנו בעיר מרקש, יצאנו ליום של סיור בעיר א- סווירה. א-סווירה - הציור בתרגום מערבית, על שום המראה הציורי של בתיה הצבועים בכחול לבן, חוף ים בתולי המלא גלשני רחיפה, ונמל עם אוניות דייג מקצה לקצה- מתגלה לעיניך, מיד כשעוברים עיקול בכביש אחרי נסיעה ארוכה בין שטחים של עצי אראגן.



מעבר ליופייה הציורי, העיר מפורסמת כמקום קבורתו של הרב חיים פינטו, מייסד השושלת של משפחת פינטו (ואף מילה על הרב פינטו של היום) ובכל שנה נערכת בה הילולת ענק.

אבל ברשותכם אני רוצה לכתוב על הילולה אחרת לחלוטין. הילולה של ארוחת דגים אחת מופלאה.


ממש לפתחו של הנמל, בו עוגנות ספינות הדייג, נמצאת שורה של מיני מסעדות בכחול ולבן, המציעות את מרכולתן בדוכן בכניסה למקום. בכולן ספסלים לבנים ובכולן יושבים האחד מול השני, כמו בחדר אוכל מקומי.
המלצר עובר בין השולחנות כאחוז תזזית,  שואל לבקשתך, על פי המבחר הקיים באותו היום ותוך שהוא שם מול עיניך את הדגים. חלקם כה טריים, עד שאתה  רואה כיצד הם נופחים את נשמתם, בעוד הם מתאמצים לקחת נשימה אחת  אחרונה אחת לפני שימצאו עצמם על הגריל.

היינו שישה. והחלטנו לקחת כמה צלחות ממנת הסרדינים בגריל, ודגי פארידה וברבוניות שרק הגיעו מן הים. אני, שאוכל לפעמים בעין ולא רק בבטן, הזמנתי גם מנה של שרימפסים גדולים.

וכמובן סלט. ואיזה סלט! כמה פשוט, ככה טוב: עגבניות בשלות אך מוצקות, מעט בצל אדום, פרוסות פלפל ירוק ותועפות של שמן זית, לימונים ומלח ים אטלנטי.
אני לא ארחיב בתיאור הטעמים. כי לפעמים מוטב לשתוק ולהודות. טעמים של טריות וים ובשרניות של דגים שלא יובשו.


בואו.שבו לכם.

אצלנו כל המשפחה אוכלים סלט כהלכה.

גן עדן

להסתכל לטעמים ישר בעיניים

פארידה אהובתי