מוזיקה של כנסיה, להתאהב בעיר זרה וארנצ'יני די ריזו

מעולם לא התאהבתי או שכבתי עם אישה "זרה".  אתם יודעים...גויה.

לא שזה העסיק את מחשבותיי או משהו כזה כל הזמן, אבל הפנטזיה של התאהבות או מעשה אהבים  עם אישה בארץ אחרת, חלפה בראשי בכל פעם שיצאתי את גבולות הארץ.

ינואר  2013. יומיים אחרי שנחתתי ברומא ורגליי כבר לוקחות אותי ברחובותיה.
 אנטוניו מוניוס מולינה, הסופר הספרדי הנערץ עליי, הטיב לתאר את מה שעבר בי, עת שאמר כי בשעת נסיעה לארץ זרה, אנחנו משתחררים מעצמנו ומעברנו והולכים ברחוב בעיר שאיש אינו מכיר  אותנו ואיננו , אלא לא כלום. אנחנו שום איש ויכולים להיות כל אחד.

גם אני בכל נסיעה שכזו, אינני לוקח  אלא פיסה מעצמי , משיל מעליי את מי שהייתי ומי שמצפים ממני להיות, חופשי לספר את סיפור חיי ואת עצמי כאן ועכשיו מתוך ידיעה שמחר כבר לא אהיה שם וכבר לא אראה יותר את מי שראיתי.

השעה עשר וחצי  בבוקר ואני חוצה את גשר גריבלדי על נהר הטיבר ,  לכוון שכונת טרסטוורה,  פונה לימין והולך לאורכו של הנהר עד פיאצה טריליוסה שלפתח השכונה. בהחלטה של הבטן אני לוקח את הסמטה הימנית ופוסע  לתוכה ולאחר מרחק מה, אני מבחין בבית קפה קטן בו מתנגנת מוזיקת ג'אז שקטה.  זקנה במעיל כתום מצמר מדובלל שותה תה בלגימות מדודות ואיטיות , סמוך לשולחן בחזית,  כשכלב יורקשייר לבן וקטנטן -עטוי סודר צמר משובץ ופפיון אדום עם פעמון מתכת קטנטן תלוי על קולרו- יושב מנומנם על ברכיה.

מימין לה ובזווית העין, אני מבחין במספר אנשים לבושים בהידור, הנכנסים בדלת העץ החומה והכבדה של הכנסייה השכונתית. משהו בי ,  אומר לי להיכנס של גם.

דממה מוחלטת בקרב הנוכחים.  הכומר שעל המיסה נכנס לאולם וניגש לדוכן ואני אינני יכול להסיר את עיניי ממנו.  הוא לבוש במעין שמלה לבנה   הנשפכת עד לרצפה- כשגלימה  הדורה ממשי בצבע ירוק של עמק באמצע חורף של גשמי ברכה,  עם  משפטים רקומים בחוטי זהב- עטויה מעל. שערו הלבן מסודר בקפידה ומשוח לאחור בברילנטין והוא מגולח למשעי. הו אלוהים, אני פולט בשקט – ומזכיר את שמו שלו במפורש בביתו -  גם הכמרים שם כל כך אופנתיים!

ואז הוא מתחיל לדבר כשכולו להט ועיניו בורקות וניכר כי מאמין הוא באמת ובתמים בדברים שהוא מטיף להם וכולם נועצים בו מבט ובולעים כל מילה היוצאת מפיו. ואני, שאינני יודע את שפתו, פתאום מבין אותה יותר ו..."עכשיו היא יפה יותר מפני שאינה שפתי", כפי שכותב מולינה, ומנסה לנחש מתוך מה שכבר הבנתי, את סך כל הדברים הנאמרים. ושוב ושוב חוזרות המילים "ריספקטה לה ויטה", "ריספקטה אל מומנטה", "דיו" ו "גלוריה לה ויטה" והן חודרות אל תוכי לאט , מחלחלות פנימה אל הלב, כמו היו מי גשם המחלחלים בין סלעי גרנית אל מעין נובע. ואני מסתכל למעלה ורואה את ציורי התקרה המופלאים.  והוא מסיים את דבריו ומקהלת נשים וגברים  פוצחת במזמורים וחלל הכנסייה מתמלא שירה מופלאה. ולכשמסתיימת השירה, קבוצת ילדים לבושה בבגדים של פרחי כמורה עומדת בפנינו, כשכל אחד מהם מקריא בתורו בקשה לבורא עולם מספר התפילה. ואני, שאין בי שמץ של אמונה דתית, גם אם אדם מאמין אני, חש יראה ושלווה גם יחד מכוחו של הרגע. 

ובדיוק לאחרי, כשכולם כורעים ברך להתייחד עם אלוהיהם ולבקש שיענה לתפילותיהם ואני  נשאר לשבת ומבקש את שלי, אני רואה אותה.  

בשיער ארוך, שחור כמו פחם ועיניים ירוקות חודרות, היא קמה ממקומה ובהליכה זקופה ובוטחת, פניה לעבר היציאה. וכשחלפה על פניי והסתכלנו האחד בעיני השנייה, רק לרגע אחד- כי לא היה צריך יותר -  הבנתי שמכאן והלאה דבר לא יהיה בשליטתי.
לא חיכיתי הרבה ויצאתי אחריה.  וחשבתי שאיבדתי אותה מאחר שלא ראיתי אותה. אבל היא כבר הבינה (כך אמרה לי מאוחר יותר) שאין צורך להמתין לי, כי ידעה שאבוא לאן שחשבה שאבוא.
מאחר  ולא חלפו אלא כמה שניות, ולא ראיתי אותה לא בסמטה מימין ולא בזו שמשמאל, שיערתי כי נכנסה לבית הקפה , בו ביקרתי קודם לכן. ונכנסתי בפתח וראיתי אותה הישר מולי, ישובה עם גבה אל הקיר , רגל על רגל. ולא יכולתי להסיר את עיניי ממנה, בעוד שהיא מעיינת בעיתון כאילו לא שמה לב למבטיי , וכשברור לי שיודעת היא שיודע אני שהיא יודעת כי כך אני עושה.
ניגשתי אליה תוך שאני בוחן את לבושה: נעלי סירה שחורות עם אבזם כסוף קטן וקשר שרוכים, רגליה עטויות גרביוני צמר שחורים חצי שקופים בדוגמאות פרחים כמעט בלתי נראים, חצאית מיני תפוחה משובצת וז'קט צמר שחור עדין צמוד לגופה, עם שורת כפתורים גדולים כפולה לאורכו וצווארון מורם מסביב לצוואר המסרב להסתיים .
 "ידעתי שתבוא", היא אמרה לי באנגלית שוטפת וחייכה חיוך קטן שגרם לצמרמורת נעימה לעבור בי. "שב", היא הוסיפה. ואני- שבאותה השנייה הרגשתי כמו נחש מהופנט לצלילי חלילו של מרקיד הנחשים- התיישבתי מבלי לומר מילה.  אחרי מספר רגעים התעשתתי וקמתי להזמין לנו אספרסו. כשחזרתי, שמעתי אותה מדברת איטלקית קולחת עם בעל המקום.

הנחתי את הספל על השולחן.  היא נגעה בידיי בעדינות, כאילו בדרך אגב ואמרה בשקט: "תודה". והרגשתי כיצד התשוקה גואה בי והרצון  לנשק אותה כובש כל חלקה בגופי.
"אני גולן", אמרתי.
"אז אתה לא איטלקי", היא השיבה ומיד אמרה : "ואני קטיה".
"קטיה? אז גם את לא איטלקייה.

"צדקת", היא אמרה:" קטיה אינו שם איטלקי. אני מפינלנד והוריי הגרו לשם מרוסיה לפני יותר מעשרים שנה. אני נמצאת ברומא כבר  שנתיים ועובדת כעורכת ומתרגמת של ספרים".
אישה של מילים, חשבתי לעצמי. ואני איש של מילים גם.  והרגשתי איך התשוקה רק הולכת וגוברת.
דיברנו מעט  ,שתקנו  הרבה ובעיקר  נעצנו מבטים האחת בשני, וברגע אחד שלעולם לא אוכל להסביר לעצמי למה דווקא הוא-  קמנו באחת, לבשנו מעילים ויצאנו לרחוב של שמש זהובה וקור חודר עצמות. ומבלי לדבר, כי לפעמים אין צורך, היא שילבה את ידה בזרועי והלכנו לכוון פיאצה מריה סנט מגדלנה. וכל כך רציתי כבר לחבק אותה חזק חזק ולהרגיש את חום גופה על גופי. ואז היא פנתה לעברי ושאלה: "שנלך?"
ולא היה צריך יותר מזה ולא היה צריך להבין את מה שכבר היה מובן מאליו ולאחר שהלכנו זמן מה, הגענו אל המלון בו שהיתי. ונכנסו לחדר החמים  ובמוכניות, הורדנו האחת  לשני את המעילים והבגדים.
"חבק אותי", היא לחשה. "חבק אותי חזק חזק", היא חזרה ואמרה ובפעם הראשונה הרגישה צורך לאמר שוב, כאילו חשוב היה לה לוודא שמבין אני. וחיבקתי חזק.
ומבלי שאהיה מוכן לכך ובניגוד לכל מה שחשבתי שיקרה, היא פרצה בבכי קורע לב, כזה שיוצא ממעמקי הבטן, בכי המלווה  יבבות,  שנדמה שהיו חזקות מצלצולי פעמוני כל הכנסיות יחד בעיר ושלרגע איימו להכריע את גופה  וכל אחת מהן נושאות עמה מכאובים שהנפש לא יכולה לשאת כבר.  והרגשתי איך היא רועדת כולה בין ידיי שמחבקות ולא יכולתי שלא לחשוב על מקרה דומה שכבר קרה לי, שנה לפני לערך.
ומבלי להסביר דבר, תוך שהיא ממלמלת  "אני מצטערת", היא מנתקת עצמה ממני, אוספת את בגדיה המפוזרים לכל עבר, מתלבשת בחופזה ויוצאת בסערה מן החדר. ואני שרוע במיטה, מרגיש ולא יכול להניע שריר ויודע באותו הרגע שאין טעם לרדוף אחריה ושיותר לא אראה או אשמע ממנה.   

ואחרי שנרגעתי מעט, התלבשתי ויצאתי לרחובות רומא בדרכי  למאפיית "אל פורנו די פיורי" (תנור הפרחים), בכיכר הפרחים בצידו השני של הטיבר. והכל בכדי   לנגוס מכדורי הריזוטו התפוחים והזהובים, הממולאים במוצרלה ולמצוא בהם מעט נחמה.

מעולם לא התאהבתי או שכבתי עם זרה.   גם לא הפעם.   

 

 

(כל ניסיון  לקשר בין המקומות, ההתרחשויות, הדמויות והאנשים לביני, הוא באחריותו הבלעדית של הקורא...).

 

בסוף ככה זה נראה.

מתכון של ארנצ'יני די ריזו

מצרכים לריזוטו:

300 גרם אורז לריזוטו (עדיף מזן ארבוריו)

2 כפות שמן זית

50 גר' חמאה

אחד בצל קצוץ דק דק.

חצי כוס יין לבן מחוזק בשתיים או שלוש כפות מרטיני ביאנקו (לא חייב מרטיני ואפשר במקום היין הלבן רק שלוש כפות מרטיני).

כ 300 סמ"ק ציר ירקות או ציר עוף

25 גר' פרמז'ן

25 סמ"ק שמנת לבישול15%

לכדורים:

ריזוטו מבושל (ראה מתכון ריזוטו) מ- 300 גרם ריזוטו יבש

250 גרם מוצרלה מגורדת או בייבי מורצלה ( לפי מספר כדורי הריזוטו שיוצא)

150 גרם זיתי קלמטה שחורים/ 150 גרם פנצ'טה (נקניק איטלקי שמן). לא חייב.

רבע כוס כוס פרמז'ן מגורד

מלח ופלפל שחור

לציפוי:

1 כוס פרורי לחם משובחים.

3 ביצים

וככה זה נראה אחרי בישול הריזוטו ומילוי בכדורוני המוצרלה

אופן ההכנה

    אופן הכנת הריזוטו: מטגנים קלות את האורז היבש בחמאה ומעט שמן זית במחבת טפלון או סיר טפלון ומוסיפים את היין הלבן עד לאידוי.

    מנמיכים לאש בינונית ומתחילים להוסיף בהדרגה ציר עד לספיגתו ומוסיפים עוד.

    מערבבים כל 2-3  דקות ומוודאים שיש מספיק נוזלים במחבת ושהאורז לא נדבק. מוסיפים את השמנת וממשיכים לערבב.

    מבשלים כך את האורז כ 25 דקות וטועמים, כאשר האורז רך וקרמי מוסיפים מלח ופלפל שחור ואת הפרמז'ן.

     

   אופן הכנת הכדורים: מקררים את הריזוטו לטמפ' החדר.

   מערבבים את חומרי הכדורים ומתבלים במעט מלח ופלפל שחור.

   קוצצים את הזיתים / הנקניק ומוסיפים את המוצרלה המגורדת . אם משתמשים בבייבי   מוצרלה,     עושים     גומה בכדור ריזוטו ומוסיפים את הבייבי מוצרלה.

   אני אוהב כדורים גדולים. אחרים מעדיפים כדורים קטנים.

     

    מצפים בקמח, ביצה ופרורי לחם בסדר הזה.

    מחממים בסיר עמוק שמן קנולה. כשהשמן רותח מכניסים את הכדורים ומטגנים עד להזהבה.

וככה זה מבפנוכו...

בתיאבון...