על סבא דוד והאוכל של עליה גבאי במושב גפן.

 לסבא דוד היה חלק משמעותי בילדותי במושב דבורה שבעמק יזרעאל. סבא דוד וסבתא פיבי הגיעו לשם בשנת 1956, היישר מהעיר מרקש שבמרוקו.

שלא כמו במקרים רבים אחרים- בהם עולים חדשים נזרקו בחסות האפלה בישובים ומעברות שכוחי אל- הוריי באו למושב מתוך ציונות ורצון ונכונות להיות חקלאים. לא כך היה אצל דור ההורים שבא אחריהם בעיקר מתוך אמונה דתית משיחית.

סבא היה חייט, או 'דוד טאיור' (הכינוי לכך בצרפתית)  חייט אמן שעסק בתפירת מכנסיים וחליפות לגברים. אני כשלעצמי, כחלק משגרת יומי,  הייתי עומד בכניסה לצריף הסוכנות הישן הלבן בחצר ביתו  ומביט בו בפליאה: עם סרט מדידה הכרוך סביב צווארו, פיסת אבן גיר לסימון בידיו, יושב רכון על מכונת זינגר ישנה עם דוושות ומדווש ללא הרף,  משקפיו מונחות על קצה אפו ומבטו כולו מרוכז בבד הנוסע בין שתי ידיו, למפגש שיבוא כל רגע עם ראש המחט הננעץ בו מלמעלה ומעביר את החוט מכאן ולשם במהירות גדולה.

 הסבא הזה, שהיה לבוש בחליפות  מבד גברדין וראשו מסורק למשעי לאחור ומרוח בבריליאנטין, משל היה קלארק גייבל או ארול פלין, הפך עם השנים למי שלא היה קודם עם העלייה לארץ.

אני זוכר איך כבר בגיל 10, מיד לאחר בית הספר, הייתי נוסע באופניים בצבע החרדל שהיו לי היישר לביתם של סבא וסבתא  . הייתי אוכל את קציצות הבשר עם השזיפים והבצל שסבתא  הייתה מכינה במיוחד עבורי ושעד היום געגוע עז תוקף אותי בכל פעם שאני נזכר בהן או את העוף הממולא ורץ לצריף הצמוד לבית, שם סבא היה מחכה לי עם סוכריות טופי.

  על קיר הצריף היו תלויים סרגלים של חייטים,  גלילי חוטי תפירה וסרט מדידה. סבא היה מתיישב ליד מכונת התפירה, מושיב אותי לידו ומפליג בסיפורים על מרוקו, על ילדות של משחקים ב 'מלאח' (הגטו של היהודים) וטיולים להרי האטלס המושלגים. ולא יכול שלא לזכור את המבט המחויך עם העצב בעיניו.  מבט של אדם שמתגעגע לזמן האבוד , אדם שהיה מפרנס ראשי של משפחתו בעבודה שהיה גאה בה ועכשיו עליו להשלים הכנסה בפרנסות מפרנסות שונות.


ויכולתי להבין   בחושיו המחודדים של ילד  שכבר אז יכול היה לראות אצל אנשים מה שלא רצו ולא יכלו לראות אצל עצמם: סבא חי בשביל משהו שלא ישוב עוד להיות. יושב  בחדרו בציפייה שמישהו יזמין ממנו חליפה, כשברור היה כבר שזה כמעט ולא יקרה לא יקרה. והיום, שנים רבות אחר כך- וכמי שעוסק בחשיבותם של סיפורים בבניית הזהות אצל אנשים- אני פוגש את הצורך אצל עולים רבים לחיות דרך הסיפורים של מי שהיו בעבר או מי שחשבו שהיו. ואני מבין גם שאולי לא יכול היה אחרת: איך 'העמדת הפנים' הזו שהפכה להיות אצל אותם עולים טבע שני, והיא שהייתה בעצם זו שעזרה להם לשמור על מעט מהכבוד העצמי שנותר בהם מטראומת משבר הקליטה.  ממש כמו שכולנו עושים לפעמים ,עת אנו מתמודדים עם האתגרים של חיינו.

סבא היה אחראי על חלוקת הדואר והעיתונים במושב ושומר לילה.  מתוך הצריף היינו יוצאים באופניים האדומות שלו, כשהוא מרכיב אותי על ה'רמה', לאסוף את העיתונים שהגיעו למושב באוטובוס אגד בשעות הצהריים ומשם לחלק בתאי הדואר ואצל האנשים.  ואל סבא עוד אחזור.



על עליה גבאי שמעתי במקרה. הייתי אצל חברים בקיבוץ שדה יואב וראיתי על השולחן חוברת המפרסמת את פסטיבל האוכל של הרי יהודה. עיון קצר בחוברת והנה אני מתקשר לשני בתים מארחים.  הטלפון השני היה לגברת עליה גבאי. משהו בקול שלה, שמקרין הרבה שמחה, אמר לי שאני בוחר נכון. מה עוד שהיא הבטיחה שיהיה לחם פרנה (פ רפה בשווא ור' בקמץ) עם בצל ועוד הפתעות יוצאות דופן. לחם הפרנה, הלחם המרוקאי המסורתי, נאפה על חלוקי נחל לוהטים בטבון מברזל, אבן או בוץ מחוץ לבית. עליה  קונה את שלה אצל פחימה ממושב אחיעזר ליד בית שמש ואת זה הממולא עם בצל ושומן הטליה של הכבש, היא עושה בעצמה. אלא שגם בלי הלחם, הגורם לתופעות התמכרות קשות ביותר, אפשר פשוט להתפוצץ מהאוכל ושפע הטעמים.

עליה, מתוגברת בבתה  ובחתן שלה, הושיבה אותי ואת החברים שאתם באתי, בשולחן בסלון הבית. מיד לאחרי, הגיעו לשולחן שמונה צלוחיות של סלטים: סלט גזר עם צימוקים ומי וורדים  (הייתי מגיש זאת כקינוח), סלט חצילים ועגבניות, סלט המטבוחה המיתולוגי (שלי טוב יותר), סלט ירקות חי עם פיסות ארטישוק גזר וגמבה בתחמיץ, סלט שומר ושמיר, זיתים שחורים מצומקים, סלט קינואה עם רימונים וכוסברה (מאיפה זה הגיע לעדה?(  וסלט חומוס וארטישוקים. ליד, הוגשה סלסלת לחמניות מרוקאיות חמימות ב-ד-י-ו-ק כמו שאמא למדה אותי לעשות.

חוזרים לטעמים של ילדות



"לאט לאט", אני אומר לעצמי. "זה כמו במסעדות המזרחיות. דוחפים לך סלטים כדי שתיחנק. אני לא אפול למלכודת!" . עוד המחשבה מתרוצצת לי בראש וכבר מגיעה קערה חמה ומהבילה של מרק החרירה המופלא (חרירה= משי בערבית), על שום מרקמו המשיי. מרק זה, אפיין דווקא בתי העניים ביותר שבקרב היהודים והערבים במרוקו מאחר והוא עמוס בקטניות ואטריות ביצים, מה שסותם את התיאבון ליום שלם. ולא יכולתי שלא לסיים את כולו, מאחר ומזמן לא בא אל פי המרק הפשוט והטעים הזה, שמלא גם בכרפס, כוסברה ומיץ לימון.

לאחרי, עליה החלה להביא אל השולחן את מנות הבשר: בשר מבושל עם אגוזי מקדמיה ; עוף ממולא בבשר אורז ושקדים; תחתיות ארטישוק טרי, עמוס מעליו בבשר ומבושל עם זעפרן ולימונים כבושים ומה שהכי עשה לי את זה, גם אם לא היה בדיוק “זה”: קציצות הבשר של סבתא פיבי עם רוטב סמיך ושחור משחור –כזה שתאנים ובצלים הגירו את מיצם ואת כל הטוב שבהם אל תוך הסיר במשך שעתיים תמימות של בישול משעתיים עם מעט סילאן, עד אשר קציצות הבשר הפכו שחורות ומבריקות עם גווני סגול, בתוספת של שקדים מעליהם.

קציצות בקר בשזיפים כמו אצל סבתא ז"ל.

בשר עם זיתים. גן עדן

עליה, אישה חזקה וגאה, מתחילה לבשל יום קודם לכן (חמישי) משעה שש בערב וללא הפסקה עומדת על רגליה עד למחרת בחמש אחר הצהריים. בשבילה זו אהבה, אבל גם פרנסה. ואם יורשה לי מבט ביקורתי, הרי שכל פעם שקורא אני את התיאורים המפליגים בשבחם של אימהות מזרחיות חמות שניחוחות התבשילים שלהם ממלאים את הבית, אני גם נזכר במחיר הכבד שנאלצו אלה לשלם בבריאותן וחירותן . ותסלחנה לי אימהות אלה.

לקינוח קיבלנו מרנג עם תותים קפואים, מבחר של עוגיות מרוקאיות. לי היו חסרות הריבות למיניהן. וכמובן תה עם נענע, אותו יוצקים אל הכוס מגבוה מתוך כוונה להפיץ את ניחוח הנענע למרחוק. לפני שיצאנו, נתתי חיבוק אוהב לעליה ונפרדתי ממנה בידיעה שעוד אשוב
 

. 

השכינה ירדה ובאה לבקר אצל עוגות אלה.

עם סבא שלי זה נגמר אחרת. שבוע וקצת אחרי יום ההולדת שלי , רכבתי על אופניי לצד סבא לתחנה כדי לחכות לבוא האוטובוס עם העיתונים. סבא ירד מאופניו, התיישב על ספסל הבטון של תחנת 'אגד', בעוד אני עומד בצד , רכון על אופניי ומסדר את השרשרת שיצאה ממקומה. כשהגיע האוטובוס, סבא ניסה לקום על רגליו והתקשה. ואז ניסה שוב לקום ונפל על רצפת האספלט. רמי, בנו הגדול שעבר במקום אסף אותו למכוניתו ולקח אותו לבית החולים.

 וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את סבא בחיים.



מוקדש באהבה לסבא דוד וסבא מרדכי וסבתא לאה ולסבתא פיבי זיכרונם לברכה. 

הכתובת של עליה ויפרח גבאי:  מושב גפן. מצומת שערי אברהם, פונים לכוון כפר מנחם בכביש 232 ומגיעים אחרי כ 6 קילומטרים. להיכנס למושב ולנסוע ישר עד שמגיעים לצומת טי. פונים שמאלה ואחרי כשלושים מטרים מימין תראו את השלט. סה"כ 50 דקות נסיעה מתל אביב. 

מחיר: אין מחיר, כל אחד משלם על פי תחושתו. לא להתקמצן! זה למטרה טובה.

ימים: חייבים לתאם מראש!

טלפון להזמנות מראש: עליה גבאי 052-2442804.