יום שבת, 22 בפברואר 2014

מכל האהבות, ביקשתי לי אותה- על איסטנבול האהובה.

מכל האהבות, ביקשתי לי אותה.
היפה, הסוערת , המרתקת, הססגונית והבלתי צפויה מכולן.
עיר של מזרח ומערב, מסורת מול קידמה, ישן וגם חדש.
עיר של ים ונמלים ואוניות, הנוסעות מאופק לאופק , ולוקחות על סיפונן נוסעים וטובין לארצות רחוקות.
עיר של שאון ורוגע. של לובשות בורקה מכף רגל ועד ראש, החולפות אל מול חנויות לו'נז'רי עמוסות תחתונים וחזיות מחוצפים ונועזים במראם. 



עיר של היסטוריה של אלפי שנים, וחצרות ארמונות מפוארים של סולטנים , וכסף וזהב וארכיטקטורה מופלאה .
עיר של אנשי עסקים, לבושים במיטב מחלצותיהם, חנוטים בחליפות אופנתיות וחולצות עם חפתים. וגם עיר 
של עירונים ואיכרים קשי יום, לובשי סחבות או מותגי יוקרה מזויפים- הפזורים בהמוניהם על גשר הבוספורוס- ובידיהם חכות וסבלנות אין קץ, שולים בחכותיהם דגי מאקרל  קטנים, שעוד מעט  יעלו על פלנצ'ה או יטוגנו ויאכלו בתאווה בתוך לחמניה גדולה. 


עיר של שווקים למיניהם מקצה לקצה-בגדים, תכשיטים, תבלינים, כלי מטבח ועוד'...- ורוכלים המדברים בבליל שפות. 

אך נדמה שיותר מכל עיר של אוכל- שפע אין סופי של מיני תקרובות ומתיקה, מרקים, ממולאים, מאכלי בשר וכמובן הקבב והשווארמה הייחודים לעיר , השונים לחלוטין ממה שאנו רגילים לו. עיר שנושאת על גבה היסטוריה מפוארת של מאכלים, תבשילים ודברי מזון, שהשפעתם נדדה עם הכיבושים של התורכים לעבר ארצות אירופה והמזרח התיכון.

אז מתכונים אין בצידי הפעם, אך תמונות ותיאורים בוודאי ובוודאי יש,  של מעדנים שבאו אל פי במשך היומיים וחצי (הקצרים מדי) שהייתי שם.
 
ראשית (ואיך לא), אתייחס לדונר קבב , או בשמו המוכר במחוזתינו הפרובנציאליים, שווארמה.
קבב, למי שאינו יודע, הוא מילה בתורכית שמשמעה 'בשר צלוי' ודונר קבב (Doner Kebab), משמעו בשר צלוי מסתובב על שיפוד.
זה יכול להיות בשר הודו, או עוף, או כבש  ויש המערבבים כמה סוגים ומוסיפים בין השכבות שומן או בשר טחון.

אני , שאוהב בכל פעם להתנסות במאכלים חדשים,בחרתי לי בכל פעם לאכול מהדונרים הייחודים:
הראשון,  בניגוד לאחיו המוכרים העומדים בגאון,  ניצב על שיפוד במאוזן ועשוי מבשר בקר, שעטוף "בספגטי" של בשר ושומן כבש, ונצלה לאיטו על גחלים רוחשות.  אני מניח שאם היו לי ארבע קיבות, כמו של הפרה ממנה נעשתה השווארמה, הייתי ממלא כל אחת מהן במנה.


ממש לא רחוק מן המקום בו לנתי (כתובות למטה), ניצבת לה חנות דונר הקבב המפורסמת ביותר, באיזור הישן הקרוב לארמון טופקאפי: הדונר קבב של אדון קאספ אוסמן, הקיימת משנת 1964 ומאכילה את עובדי האזור, והתיירים המבינים עניין או שניים באוכל מקומי.
שם, החלטתי לטעם מן הדונר קבב המפורסם מכולם בחנותו של האיש ובעיר כולה: הקבב איסכנדר (איסכנדר על שום אלכסנדר הגדול , מלך מוקדון ששלט בעיר עוד כשקראו לה , קונסטנטינופול).
וכפי שראוי למאכל, הקרוי על שם אלכנסנדר הגדול, כך היא המנה:

הרמוניה של טעמים ומרקמים : חם וקר, מתקתק ומלוח, פריך ונוזלי ומוצק , כשכל אחד מהם תורם עומק נוסף של טעמים, שהפה לא מתעייף מלנגוס בהם.
לשולחן מוגשת צלחת אובלית, החובקת בתוכה אוצר יקר מפז לחיך: מתחת לפיסות גדולות של שווארמה החתוכה בדרך של דפי נייר עבים- המשובצת בפסים עבים של שומן- נחות קוביות לחם מקומי, שנקלה עד כדי פריכות קודם לכן בשמן זית, וכולו טובל במיצי השווארמה.
מעל , מונח לאחר כבוד, רוטב עגבניות חמוץ מתוק ופרוסות פלפלים ירוקים פיקנטיים ועגבניות שנצלו קלות על גחלים.

בצד המנה, מונחת הפתעה המקפיצה אותה לגבהים שקשה לתאר: הר קטן של יוגורט במרקם שמנתי, ובטעם המתקרב לשמנת של תנובה של פעם (זו עם 42 אחוזי השומן בה).





בכל ביס להתאהב מחדש בטעם. כי כל ביס עם הטעם שייחודי לו.
כף מסלט הירקות הקצוץ דקיקות לפתיחת הטעם ואז: נגיסה איטית וארוכה מהלחם הדקיק המוגש לצד המנה, החובק בתוכו נתח שווארמה עם רוטב וחתיכת פלפל ועגבניה מעל, ומעל כל אלה כף של היוגורט המופלא. אוחזים בזהירות ומתוך כוונה גדולה, הכל יחד ולאט לאט מקרבים אל הפה ונותנים לטעם לחלחל פנימה.

עד העונג הבא.

בתיאבון לכולם.

יום ראשון, 2 בפברואר 2014

מרק חרירה- מרק של עניים לאנשים שעשירים ומאושרים בחלקם.

אבא שלי איש מאושר. 

זה לא שלא אוחז בו תסכול או עצב וזה לא שהוא לא כועס, אבל בסך הכול טוב לו עם עצמו .
בכל פעם שהוא רואה שאני מתרגז על משהו שרציתי ולא השגתי, או שאני  מתייאש מכך שהמטרות שהצבתי לעצמי, לא מתגשמות בקצב שרציתי- הוא חוזר ואומר לי בדיבור החותך שכל כך אופייני לו:
" אולי כדאי שתפסיק לחשוב על מה שלא השגת ועל מה יש לך או מה שאין?".

ואז הוא משתהה לרגע ומוסיף ש.."כשיש בשר, אני נהנה מבשר. וכשיש לחם ובצל, אני נהנה מלחם ובצל". 

אני חושב שזה בא לו מהבית, העניין הזה.  עוד כשהיה ילד במרקש, אחד מתוך תשעה אחים ואחיות, אבא שמפרנס בדוחק ואימא שהייתה צריכה מהכסף שהביא, להאכיל את כולם.  "אימא, מאמא ליאה״, הוא היה מספר לי... ״הייתה מכינה מרק וזורקת הרבה לחם בפנים, כי צריך היה למלא את הבטן. פעם בכמה ימים, הייתה מוסיפה גם חתיכת בשר קטנה,  בשביל שייתן טעם אחר ונרגיש שאנחנו אוכלים מעדן".

והיה גם מרק נוסף שסבתא הייתה מכינה, אבא מספר, מרק שיהודים למדו להכין  משכניהם הערבים והיו אוכלים אותו בעיקר בחורף: מרק החרירה ( משי בעברית, בגלל מרקמו המשיי). 

הוא נקרא גם מרק של עניים,  על שום שהוא עשיר בקטניות ואטריות תוצרת בית, מוצרים שנחשבו לזולים והיה בהם להשביע רעב לשעות ארוכות.  במועדים חגיגיים, או אצל מי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו, היו מוסיפים גם נתחי בשר בקר או כבש. 

תמצאו דוכנים עם סירי ענק שמלאים בו, במהלך הבוקר או הערב, בקרנות רחוב ובכיכרות ברחבי העיר האדומה: בשעה שפועלים יוצאים אל עבודתם עם שחר והם לוגמים ממנו כדי שייתן להם כוח ליום מפרך, רגע לפני שמשאיות יאספו אותם לעבודות בניין או חקלאות;  או בערב, כשמשפחות נוהרות אל הכיכר המרכזית במדינה (הג׳מע אל פנע), להתגודד סביב  מספרי סיפורים , לשחק במשחקי חכה וקלאס או סתם לשוטט.

שהרי קערה גדולה ומהבילה ממנו, עלותה לא יותר משניים או שלושה שקלים. 

ואם הגעתם אל מרקש ואתם רוצים להתנסות בחוויית אכילה מיוחדת, עשו כמנהג חלק מהמקומיים והזמינו ממנו, יחד עם עוגיית שבקייה נוטפת מי סוכר וזהר, וכוס תה מלאה בנענע.

ואכלו פעם מזה ופעם מזה, וקחו לגימה מן התה. חמוץ, מלוח, מתוק, ומעט חריף. פריך ומשיי וחלק. הכל ביחד. 
סימפוניה בפה. 
 



 וכך אני עושה אותו:

מרכיבים (מספיק לארבעה עד חמישה  אנשים רעבים מאוד):
3 כוסות עדשים כתומות או ירקות, אחרי שבררתם מתוכם גופים זרים ושטפתם במים זורמים.
2 כוסות חומוס יבש שהושרה 12 שעות קודם לכן.
בצל גדול קצוץ דק.
כף גדושה של שום כתוש.
ראש סלרי מקולף, קצוץ דק.
4 עגבניות בשלות, חלוטות, קלופות, נקיות מגרעינים וקצוצות למרבעים קטנים/ בינוניים.
חופן גדול של אטריות קצרות (עם/ בלי ביצים).
חופן קטן של כוסברה (מי שלא אוהב שלא יוסיף, אבל זה טעם אחר!)
כף שטוחה של כמון (טרי טרי).
כף שטוחה של פפריקה מרוקאית (טריה טריה).
כפית כורכום.
מלח.
פלפל שחור גרוס טרי.
רביכה שעשויה משתיים עד שלוש כפות קמח, רבע כוס מים ומיץ מלימון אחד.

אופן ההכנה:
*לבשל את העדשים בחמש כוסות מים ברתיחה בינונית כחצי שעה. להוריד מהאש ולשמור בצד.
*לבשל את החומוס בארבע כוסות מים ברתיחה עדינה עד שיתרכך לגמרי. להוריד מהאש ולשמור בצד.
*בסיר רחב לאדות את הבצל וראש הסלרי הקצוץ, עד שהבצל יהפוך לשקוף.להוסיף את השום הכתוש, ולאדות כדקה על אש נמוכה. להוסיף את הפפריקה ולערבב ולאחרי חצי דקה להוסיף את העגבניות ולאחרי ערבוב קל של כדקה להוסיף את העדשים והחומוס שהתבשלו, יחד עם מי הבישול שלהם.
*להביא לרתיחה עדינה, להוסיף מחצית מהכוסברה, להוסיף את הכמון והכורכום, לתבל במלח ופלפל ולבשל כרבע שעה.
*להוסיף בעדינות את הרביכה (קודם לכן, כדי למנוע גושים, עושים השוואת טמפ' באמצעות הוספת שתי כפות ממי המרק לרביכה וערבוב נמרץ ורק אז שופכים אותה למרק) ולערבב מתונות.
*להוסיף את האטריות הקצרות ולבשל עוד כעשר דקות. לתקן תיבול.
ועכשיו לחכות בסבלנות... ככל שהמרק עומד (איזה 4-5 שעות נגיד), כך הטעמים מתמזגים. ואם אחרי זה אתם מרגישים שנהיה סמיך מדיי (הקטניות והאטריות שתו ממי המרק...), אפשר להוסיף כוס או שניים של מים רותחים ולתקן תיבול.
בתיאבון.