מוזיקה של כנסיה, להתאהב בעיר זרה וארנצ'יני די ריזו

מעולם לא התאהבתי או שכבתי עם אישה "זרה".  אתם יודעים...גויה.

לא שזה העסיק את מחשבותיי או משהו כזה כל הזמן, אבל הפנטזיה של התאהבות או מעשה אהבים  עם אישה בארץ אחרת, חלפה בראשי בכל פעם שיצאתי את גבולות הארץ.

ינואר  2013. יומיים אחרי שנחתתי ברומא ורגליי כבר לוקחות אותי ברחובותיה.
 אנטוניו מוניוס מולינה, הסופר הספרדי הנערץ עליי, הטיב לתאר את מה שעבר בי, עת שאמר כי בשעת נסיעה לארץ זרה, אנחנו משתחררים מעצמנו ומעברנו והולכים ברחוב בעיר שאיש אינו מכיר  אותנו ואיננו , אלא לא כלום. אנחנו שום איש ויכולים להיות כל אחד.

גם אני בכל נסיעה שכזו, אינני לוקח  אלא פיסה מעצמי , משיל מעליי את מי שהייתי ומי שמצפים ממני להיות, חופשי לספר את סיפור חיי ואת עצמי כאן ועכשיו מתוך ידיעה שמחר כבר לא אהיה שם וכבר לא אראה יותר את מי שראיתי.

השעה עשר וחצי  בבוקר ואני חוצה את גשר גריבלדי על נהר הטיבר ,  לכוון שכונת טרסטוורה,  פונה לימין והולך לאורכו של הנהר עד פיאצה טריליוסה שלפתח השכונה. בהחלטה של הבטן אני לוקח את הסמטה הימנית ופוסע  לתוכה ולאחר מרחק מה, אני מבחין בבית קפה קטן בו מתנגנת מוזיקת ג'אז שקטה.  זקנה במעיל כתום מצמר מדובלל שותה תה בלגימות מדודות ואיטיות , סמוך לשולחן בחזית,  כשכלב יורקשייר לבן וקטנטן -עטוי סודר צמר משובץ ופפיון אדום עם פעמון מתכת קטנטן תלוי על קולרו- יושב מנומנם על ברכיה.

מימין לה ובזווית העין, אני מבחין במספר אנשים לבושים בהידור, הנכנסים בדלת העץ החומה והכבדה של הכנסייה השכונתית. משהו בי ,  אומר לי להיכנס של גם.

דממה מוחלטת בקרב הנוכחים.  הכומר שעל המיסה נכנס לאולם וניגש לדוכן ואני אינני יכול להסיר את עיניי ממנו.  הוא לבוש במעין שמלה לבנה   הנשפכת עד לרצפה- כשגלימה  הדורה ממשי בצבע ירוק של עמק באמצע חורף של גשמי ברכה,  עם  משפטים רקומים בחוטי זהב- עטויה מעל. שערו הלבן מסודר בקפידה ומשוח לאחור בברילנטין והוא מגולח למשעי. הו אלוהים, אני פולט בשקט – ומזכיר את שמו שלו במפורש בביתו -  גם הכמרים שם כל כך אופנתיים!

ואז הוא מתחיל לדבר כשכולו להט ועיניו בורקות וניכר כי מאמין הוא באמת ובתמים בדברים שהוא מטיף להם וכולם נועצים בו מבט ובולעים כל מילה היוצאת מפיו. ואני, שאינני יודע את שפתו, פתאום מבין אותה יותר ו..."עכשיו היא יפה יותר מפני שאינה שפתי", כפי שכותב מולינה, ומנסה לנחש מתוך מה שכבר הבנתי, את סך כל הדברים הנאמרים. ושוב ושוב חוזרות המילים "ריספקטה לה ויטה", "ריספקטה אל מומנטה", "דיו" ו "גלוריה לה ויטה" והן חודרות אל תוכי לאט , מחלחלות פנימה אל הלב, כמו היו מי גשם המחלחלים בין סלעי גרנית אל מעין נובע. ואני מסתכל למעלה ורואה את ציורי התקרה המופלאים.  והוא מסיים את דבריו ומקהלת נשים וגברים  פוצחת במזמורים וחלל הכנסייה מתמלא שירה מופלאה. ולכשמסתיימת השירה, קבוצת ילדים לבושה בבגדים של פרחי כמורה עומדת בפנינו, כשכל אחד מהם מקריא בתורו בקשה לבורא עולם מספר התפילה. ואני, שאין בי שמץ של אמונה דתית, גם אם אדם מאמין אני, חש יראה ושלווה גם יחד מכוחו של הרגע. 

ובדיוק לאחרי, כשכולם כורעים ברך להתייחד עם אלוהיהם ולבקש שיענה לתפילותיהם ואני  נשאר לשבת ומבקש את שלי, אני רואה אותה.  

בשיער ארוך, שחור כמו פחם ועיניים ירוקות חודרות, היא קמה ממקומה ובהליכה זקופה ובוטחת, פניה לעבר היציאה. וכשחלפה על פניי והסתכלנו האחד בעיני השנייה, רק לרגע אחד- כי לא היה צריך יותר -  הבנתי שמכאן והלאה דבר לא יהיה בשליטתי.
לא חיכיתי הרבה ויצאתי אחריה.  וחשבתי שאיבדתי אותה מאחר שלא ראיתי אותה. אבל היא כבר הבינה (כך אמרה לי מאוחר יותר) שאין צורך להמתין לי, כי ידעה שאבוא לאן שחשבה שאבוא.
מאחר  ולא חלפו אלא כמה שניות, ולא ראיתי אותה לא בסמטה מימין ולא בזו שמשמאל, שיערתי כי נכנסה לבית הקפה , בו ביקרתי קודם לכן. ונכנסתי בפתח וראיתי אותה הישר מולי, ישובה עם גבה אל הקיר , רגל על רגל. ולא יכולתי להסיר את עיניי ממנה, בעוד שהיא מעיינת בעיתון כאילו לא שמה לב למבטיי , וכשברור לי שיודעת היא שיודע אני שהיא יודעת כי כך אני עושה.
ניגשתי אליה תוך שאני בוחן את לבושה: נעלי סירה שחורות עם אבזם כסוף קטן וקשר שרוכים, רגליה עטויות גרביוני צמר שחורים חצי שקופים בדוגמאות פרחים כמעט בלתי נראים, חצאית מיני תפוחה משובצת וז'קט צמר שחור עדין צמוד לגופה, עם שורת כפתורים גדולים כפולה לאורכו וצווארון מורם מסביב לצוואר המסרב להסתיים .
 "ידעתי שתבוא", היא אמרה לי באנגלית שוטפת וחייכה חיוך קטן שגרם לצמרמורת נעימה לעבור בי. "שב", היא הוסיפה. ואני- שבאותה השנייה הרגשתי כמו נחש מהופנט לצלילי חלילו של מרקיד הנחשים- התיישבתי מבלי לומר מילה.  אחרי מספר רגעים התעשתתי וקמתי להזמין לנו אספרסו. כשחזרתי, שמעתי אותה מדברת איטלקית קולחת עם בעל המקום.

הנחתי את הספל על השולחן.  היא נגעה בידיי בעדינות, כאילו בדרך אגב ואמרה בשקט: "תודה". והרגשתי כיצד התשוקה גואה בי והרצון  לנשק אותה כובש כל חלקה בגופי.
"אני גולן", אמרתי.
"אז אתה לא איטלקי", היא השיבה ומיד אמרה : "ואני קטיה".
"קטיה? אז גם את לא איטלקייה.

"צדקת", היא אמרה:" קטיה אינו שם איטלקי. אני מפינלנד והוריי הגרו לשם מרוסיה לפני יותר מעשרים שנה. אני נמצאת ברומא כבר  שנתיים ועובדת כעורכת ומתרגמת של ספרים".
אישה של מילים, חשבתי לעצמי. ואני איש של מילים גם.  והרגשתי איך התשוקה רק הולכת וגוברת.
דיברנו מעט  ,שתקנו  הרבה ובעיקר  נעצנו מבטים האחת בשני, וברגע אחד שלעולם לא אוכל להסביר לעצמי למה דווקא הוא-  קמנו באחת, לבשנו מעילים ויצאנו לרחוב של שמש זהובה וקור חודר עצמות. ומבלי לדבר, כי לפעמים אין צורך, היא שילבה את ידה בזרועי והלכנו לכוון פיאצה מריה סנט מגדלנה. וכל כך רציתי כבר לחבק אותה חזק חזק ולהרגיש את חום גופה על גופי. ואז היא פנתה לעברי ושאלה: "שנלך?"
ולא היה צריך יותר מזה ולא היה צריך להבין את מה שכבר היה מובן מאליו ולאחר שהלכנו זמן מה, הגענו אל המלון בו שהיתי. ונכנסו לחדר החמים  ובמוכניות, הורדנו האחת  לשני את המעילים והבגדים.
"חבק אותי", היא לחשה. "חבק אותי חזק חזק", היא חזרה ואמרה ובפעם הראשונה הרגישה צורך לאמר שוב, כאילו חשוב היה לה לוודא שמבין אני. וחיבקתי חזק.
ומבלי שאהיה מוכן לכך ובניגוד לכל מה שחשבתי שיקרה, היא פרצה בבכי קורע לב, כזה שיוצא ממעמקי הבטן, בכי המלווה  יבבות,  שנדמה שהיו חזקות מצלצולי פעמוני כל הכנסיות יחד בעיר ושלרגע איימו להכריע את גופה  וכל אחת מהן נושאות עמה מכאובים שהנפש לא יכולה לשאת כבר.  והרגשתי איך היא רועדת כולה בין ידיי שמחבקות ולא יכולתי שלא לחשוב על מקרה דומה שכבר קרה לי, שנה לפני לערך.
ומבלי להסביר דבר, תוך שהיא ממלמלת  "אני מצטערת", היא מנתקת עצמה ממני, אוספת את בגדיה המפוזרים לכל עבר, מתלבשת בחופזה ויוצאת בסערה מן החדר. ואני שרוע במיטה, מרגיש ולא יכול להניע שריר ויודע באותו הרגע שאין טעם לרדוף אחריה ושיותר לא אראה או אשמע ממנה.   

ואחרי שנרגעתי מעט, התלבשתי ויצאתי לרחובות רומא בדרכי  למאפיית "אל פורנו די פיורי" (תנור הפרחים), בכיכר הפרחים בצידו השני של הטיבר. והכל בכדי   לנגוס מכדורי הריזוטו התפוחים והזהובים, הממולאים במוצרלה ולמצוא בהם מעט נחמה.

מעולם לא התאהבתי או שכבתי עם זרה.   גם לא הפעם.   

 

 

(כל ניסיון  לקשר בין המקומות, ההתרחשויות, הדמויות והאנשים לביני, הוא באחריותו הבלעדית של הקורא...).

 

בסוף ככה זה נראה.

מתכון של ארנצ'יני די ריזו

מצרכים לריזוטו:

300 גרם אורז לריזוטו (עדיף מזן ארבוריו)

2 כפות שמן זית

50 גר' חמאה

אחד בצל קצוץ דק דק.

חצי כוס יין לבן מחוזק בשתיים או שלוש כפות מרטיני ביאנקו (לא חייב מרטיני ואפשר במקום היין הלבן רק שלוש כפות מרטיני).

כ 300 סמ"ק ציר ירקות או ציר עוף

25 גר' פרמז'ן

25 סמ"ק שמנת לבישול15%

לכדורים:

ריזוטו מבושל (ראה מתכון ריזוטו) מ- 300 גרם ריזוטו יבש

250 גרם מוצרלה מגורדת או בייבי מורצלה ( לפי מספר כדורי הריזוטו שיוצא)

150 גרם זיתי קלמטה שחורים/ 150 גרם פנצ'טה (נקניק איטלקי שמן). לא חייב.

רבע כוס כוס פרמז'ן מגורד

מלח ופלפל שחור

לציפוי:

1 כוס פרורי לחם משובחים.

3 ביצים

וככה זה נראה אחרי בישול הריזוטו ומילוי בכדורוני המוצרלה

אופן ההכנה

    אופן הכנת הריזוטו: מטגנים קלות את האורז היבש בחמאה ומעט שמן זית במחבת טפלון או סיר טפלון ומוסיפים את היין הלבן עד לאידוי.

    מנמיכים לאש בינונית ומתחילים להוסיף בהדרגה ציר עד לספיגתו ומוסיפים עוד.

    מערבבים כל 2-3  דקות ומוודאים שיש מספיק נוזלים במחבת ושהאורז לא נדבק. מוסיפים את השמנת וממשיכים לערבב.

    מבשלים כך את האורז כ 25 דקות וטועמים, כאשר האורז רך וקרמי מוסיפים מלח ופלפל שחור ואת הפרמז'ן.

     

   אופן הכנת הכדורים: מקררים את הריזוטו לטמפ' החדר.

   מערבבים את חומרי הכדורים ומתבלים במעט מלח ופלפל שחור.

   קוצצים את הזיתים / הנקניק ומוסיפים את המוצרלה המגורדת . אם משתמשים בבייבי   מוצרלה,     עושים     גומה בכדור ריזוטו ומוסיפים את הבייבי מוצרלה.

   אני אוהב כדורים גדולים. אחרים מעדיפים כדורים קטנים.

     

    מצפים בקמח, ביצה ופרורי לחם בסדר הזה.

    מחממים בסיר עמוק שמן קנולה. כשהשמן רותח מכניסים את הכדורים ומטגנים עד להזהבה.

וככה זה מבפנוכו...

בתיאבון...

דגים של חורף כבד שעושים טעים וקל בבטן.

בשבוע הקודם, עם בוא הסערה ביום רביעי, נסעתי לפארדיס להביא מהדגים שעלו באותו בוקר מן הים.  על הטרולוסים הנפלאים המטוגנים כבר קראתם.
עכשיו הגיע תורה של הפלמידה הלבנה. פלמידה של קילו וקצת, שיצאה מן המים כמה שעות לפני שפגשתי בה. וכבר שראיתי אותה, ידעתי מה אשדך לה:

אגסי אנג'ו, עגבניות בשלות, מעט לימון כבוש, טימין , מלח, פלפל ושמן זית. מתוק וחמצמץ ומלוח ופריכות ורכות. הכל ביחד וכל אחד לחוד. ובעיקר טעים טעים טעים.

לפני שנכנס לתנור

בתנור

אחרי התנור...

מרכיבים: 

פלמידה לבנה של קילו (אחרי ניקוי). אפשר גם לוקוס. אפשר גם פרידה. ואפשר גם דגי בריכות ים (דניס, לברק ומוסר)

שלושה או ארבעה אגסים מזן  אנג'ו, לבנים או אדומים, בשלים אך עדיין קשים ולא רכים, ופרוסים לפרוסות בעובי חצי ס"מ ומעט יותר.

שתי עגבניות בשלות מוצקות גדולות פרוסות .

ארבעה חמישה ענפים קטנים של טימין טרי. 

כף לימונים כבושים (רצוי של יוחאי ביטון או כזה שעושים לבד בבית. הכי טעים. )

מעט מלח (הלימונים הכבושים מלוחים דיים. להיזהר!)

בצל אדום אחד, פרוס לפרוסות דקות.

פלפל שחור גרוס טרי.

4-5 כפות שמן זית.

הוראות הכנה:

לערבב את כל המרכיבים יחד, להשרות לשעה, שעתיים, שלוש או יותר .

להכניס לתנור של 180 מעלות, מכוסה בנייר כסף לרבע שעה לערך. להוריד ולאפות עד שהדג מוכן. זהירות! פלמידה מאופיינת בבשר מועט בשומן שנוטה להתייבש. במידה והדג מוכן, להוציא אותו והמשיך לאפות את שאר המרכיבים, אבל לדאוג שיישמרו על צורתם


למי שרוצה להכין את הלימון הכבוש לבד:

5-6 לימונים טריים טריים, צהובים הישר מן העץ או כאלה מן הסופר שנשטפו היטב והושרו במים (בגלל השעווה בה עוטפים את הפרי)

ארבע  כפות פפריקה מעושנת/ מרוקאית מתוקה וארבע כפות מלח גס/ מלח ים אטלנטי מעורבבים יחד.

שמן קנולה לכיסוי.

הוראות הכנה:

לפרוס לימונים לפרוסות של חצי ס"מ. להניח בשכבה אחידה בצנצנת רחבה או קופסת פלסטיק שעברו פיסטור  (הרתחה במים). בין כל שכבת פרוסות  לכסות בשכבה דקה של תערובת המלח והפפריקה, עד מלא הצנצנת/ הקופסא.
במכתש קטן או בסיוע של כוס עם תחתית עבה, למעוך קלות את פרוסות הלימונים, עד שמיץ הניגר מהם, יגיע למחצית גובה הצנצנת.. לכסות בשמן קנולה עד מעל פרוסות הלימון ולאטום עם מכזה. אחרי כמה שעות זה מוכן.

כובש לימונים. לא שטחים. 

ויש גם אנשובים. שאותם אני אוהב לצלות במחבת עם מעט שמן זית, שום ופלפל חריף. אבל הכי הכי כאלה שאני כובש ברגע.

חומרים:

קילו אנשובים טריים מנוקים ומפולטים לשניים.

חצי קילו מלח גס.

שמן זית עדין.

הוראות הכנה:

פשוט פשוט- לפזר שכבת מלח גס על מגש, להניח את הפילטים של הדגים עם העור כלפי מעלה על המלח. לכסות בשכבת מלח ולחכות עשרים דקות או אפילו חמש עשרה. וזהו.
לנגב את המלח במגבת נייר מן הפילטים ולאחסן בקערה או קופסא מכוסים בשמן זית עדין.

גם את זה כבשתי. 

בתיאבון...

המוות בין חברים, הנאה....

פתגם מרוקני ידוע אומר  כי .."לְ-מוּת בִין לְחְבֵאב נְזְהֵא" .

למי שאינו מצוי ברזי השפה והמסתורין הרב האופף אותה, זה לא יגיד דבר. אך גם יודעי הערבית המרוקנית, שייפרשו אותו,  יוכלו בטעות לחשוב כי הכוונה היא שהמוות בין חברים הוא הנאה...


שהרי לְמוּת , זה מוות. מוּת הוא האקט המביא למוות. לסוף המוחלט של האדם ממנו אין חזרה. אלא  אם אם אנו מאמינים בעולם הבא.

אך מי שצולל פנימה אל העולם המופלא של המְעֲנַה (המסר הסמוי שמאחורי המסר הרגיל שבפתגם), יודע כי לפתגם פירוש נוסף. שהרי לְמֹּות זה גם "למות על" אהוב. לאהוב מישהו אהבה עזה.  ולכן במוות יש הנאה, שהרי סעודת האבל מזמנת עימה מפגש עם בני משפחה ואנשים שאנו מתים עליהם.

סעודות ומאכלים, היו מאז ומתמיד  חלק בלתי נפרד בהוויה של יהודים, תהיה אשר תהיה העדה אליה הם משתייכים.  כך גם סעודות האבלים האבלים והמכבדים את המת.שבוע, חודש ושנה לאחר מותו.

אצל משפחתי,  סעודות כאלה נערכו מספר פעמים בשנה- לכבוד סבתא חנינא, לכבוד סבא דוד, לכבוד אביו של סבא איבהדו, לסבא מרדכי , הסבתות  פיבי ולאה ועוד רבים וטובים אחרים, שייסלחו לי אם שמם לא יוזכר כאן.   כל אחד כשהגיע תורו ללכת לעולם שכולו טוב. ולכולם הגיע ללכת לעולם שכזה.

עבורי כילד, סעודת אבלים הייתה חגיגה של ממש. סיבה למסיבה. ארוע בו יכולת לפגוש את כל בני המשפחה, וכדברי הפתגם, למות עליהם (או שלא..) ולהראות עד כמה אני אוהב אותם והם אותי.  היה בהן, בסעודות, גם כיבוד.  הכעכים העגולים המסורתיים, היין והקפה, שהוגשו למבקרים הרבים שהגיעו מן המושב ומחוצה לו. אלה חולקו במהלך התפילה שלאחריה נאמרו דברי מוסר על החיים מפי הרב של המושב, הרב בוזגלו ז"ל. כי כך היה מקובל: להביא דברי תורה בדרך קלילה ולא מעיקה, בדרך מכבדת ולא כופה, בדרך שעושה חשק לשמוע.

והיה כמובן האוכל. זה שחיכיתי לו בהשתוקקות גדולה: המְחַמָאר (פשטידת ביצים עם גזרים ואפונה), העוף והזיתים המבושלים, הסלטים. ואיך לא- דג הפילה המטוגן, זה הקפוא של פעם-  עם הרוטב האדום, חריף חמוץ מלוח , שעברו שנים ארוכות עד שלמדתי שקוראים לו צָ'רְמוּלה.

וכמה שאהבתי את הדג הזה. שתמיד היה מוגש בצלחות פלסטיק חד פעמיות שבקושי החזיקו את משקל האוכל שהעמסתי עליו.  ואמא (שאוהבת קצת להגזים), אומרת שיכולתי לאכול צלחת מלאה מהדגים המכוסים ברוטב.

השבוע ביום רביעי, כשהסערה רק החלה, מצאתי עצמי בים של חיפה. הולך עם עצמי ונהנה מהרוח שמכה בכל העוצמה.ואמרתי לעצמי שזו הזדמנות טובה  להמשיך לפאראדיס, למרכז הדגים. שם תמיד מוצאים אוצרות של ים שעלו באותו היום ברשת או יום לפני.

ומצאתי פלמידות לבנות שעורן מבריק ובשרן העדין סופג אליו באהבה ירקות ופירות (עגבניות, בצלים, שומר, פלפלים, אפרסמונים או אגסים. כן...ממש כך. תמונות ומתכונים בפעם הבאה) . וגם מצאתי את מלך הדגים, הלוקוס הלבן, שדי לשדך לו מעט שמן זית, מלח ים אטלנטי ומעט פלפל שחור.

והיו גם טרולוסים, או טרחונים בשמם העברי. הם שכבו שם בארגז ולא יכולתי להתעלם מן הפס הצבעוני החוצה את  גופם וקרץ לי  ועיניהם המבריקות והזימים הורדרדים שרמזו לי , שכמה שעות לפני עוד שחו בים. דגים באורך של עשרים סנטימטר האחד , עם בשר עשיר ועסיסי שמפגש עם שמן רותח כשהוא עטוף במעטה קמח דק ותבלון עדין, עושים לו רק טוב. אז לקחתי.

דגים שוחים בקמח

דגים שוחים בשמן

והגעתי הביתה לקראת ערב ודאגתי לשטוף אותם היטב וליבש , ולגלגל בקמח עם תבלינים ולאחרי למחבת.
וגם הכנתי לי מהרוטב.

טרחונים ברוטב צ'רמולה

ואכלתי בידיים בהנאה מרובה. ואמרתי בלב תודה.


מתכון לדגים.

מרכיבים:
דגי טרחון מנוקים , שטופים ומיובשים. אפשר גם מרמירים, סרגוסים, ארעסים, ברבוניות, סרדינים. כל דג ים טרי שיש בנמצא. או פילה דג סול. מה שאתם אוהבים.

קערה רחבה עם קמח רגיל (כ250 גרם או יותר. תלוי בכמות הדגים) מעורבב עם מלח רגיל, פלפל שחור גרוס טרי ומעט פפריקה מתוקה מרוקאית. לפי הטעם.

שמן קנולה שיגיע עד לרבע מגובה המחבת.

הוראות הכנה לדגים: 

קמחו את הדגים בקמח וטפחו עליהם קלות , בכדי להוריד את שאריות הקמח.
הביאו את השמן למצב בו פרוסת גזר שתושלך פנימה תעלה מסביבה הרבה בועיות. למי שיש מד חום- 170 מעלות לערך.
הכניסו את הדגים ודאגו שיטוגנו עד שזנבם ועורם יהיה פריך, אבל הקפידו לא לייבש את בשרם! אם לא בטוחים, נעצו סכין חדה במקום בו יש הכי הרבה בשר, וראו שהוא נהיה לבן אבל לא התייבש.

רוטב הצ'רמולה:
מרכיבים:
חצי כוס שמן קנולה או שמן זית עדין.
כפית  או כפית וחצי אריסה חריפה.
שתי כפיות פפריקה מתוקה באיכות טובה.
כפית כמון
שתי כפות חומץ
כף מיץ לימון, או כף גדושה פרוסות טחונות של לימונים כבושים (אבל אז זהירות עם התיבול במלח!)
שן שום גדולה מרוסקת.
מלח
אפשר לדלל עם שתי כפות מים

הוראות הכנה.

להכניס את כל החומרים לצנצנת גדולה , לסגור עם מכסה ולנער היטב. להעביר לצנצנת מעוקרת (יכול להשמר כמה שבועות במקרר).

צ'רמולה

הכל הולך מצויין עם סלט של מלפפונים מוצקים, צנוניות ושומר בשמן זית ולימון

בתיאבון שיהיה.

הלחם של תומר- מקום שכדאי לבקר בו בעיר הקודש.

ל 'לחם של תומר' הגעתי בפעם הראשונה, בשלהי קיץ 2011, כשצינה ירושלמית חובקת אותי מכל עבר ואני רועד קלות.

הגעתי לשם לפגוש את נרי. ד"ר נרי הורוביץ- נכדו של דוד הורוביץ , הנגיד הראשון של בנק ישראל- וכל זאת בענייני עבודה.

את נרי הכיר לי כמה שבועות לפני, אדם שקרוב עד מאוד לליבי ויקר לי מאוד, ושהיה קרוב אליו וחשב כי נוכל לעבוד יחד.
הוא צדק. לא יכולתי שלא להתחבר מיד לקסם הרב שהקרין, לשטף הדיבור האינטליגנטי שיצא מפיו ובעיקר לסיפוריו הנפלאים והידע הבלתי נדלה שלו על ירושלים ורחובותיה כשכל רחוב וסיפורו הוא.

נרי גם סיפר לי כיצד  יורם ביטון נהרג משניצל (סיפור מופלא בפני עצמו שעוד אספר כאן) ועל היכרותו עם אנשים מהמושב בו אני גר.

מה שלא ידעתי- גם אם זרק הוא לי רמזים מרמזים שונים- כי חודש לאחר פגישתנו , הקרקע מתחת לרגליו של  אותו אדם שהכיר ביננו, תישמט באחת-  ומשפחתי תעבור טלטלה וסערות נפש שאת תוצאותיהן נרגיש הרבה זמן לאחרי.

אלא שטבען של סערות נפש לשכוח במהלך הזמן,  והחיים מלמדים אותנו להתמודד איתן בהצלחה ולגלות בעצמנו כוחות מופלאים שלא ידענו על קיומם.  וכי לעיתים (לפחות כך אצלי), אוכל יכול להביא עימו הרבה נחמה ושקט ושלווה.

וגם המקום עצמו, בקו התפר בין שכונת קטמון הישנה לבין שכונת רחביה, מביא איתו שקט ושלווה.

פ'וקצה של עשבי תיבול. עם או בלי גבינה

קוגלהוף כמו בחבל אלזס בצרפת

מאפה גבינה נימוחה - להתחיל את הבוקר כמו שצריך.

ללא מילים...

לחמניות שבאו אל בטני ולא הצטערתי ולו לרגע על כך.

קיש הברוקולי. קישרון.

בחורשה שליד בית החולים למצורעים. לא קשור, אבל עושה טוב בלב.

תבואו. בשביל הנשמה שלכם.

'הלחם של תומר'. רחוב הל"ה 22, קטמון הישנה, ירושלים.

ישנם עוד שלושה סניפים בירושלים ואחד במכבים. זה של קטמון הישנה הכי בעיניי.

נ.ב: בעקבות הארות והערות מצד ידידים שמבינים באוכל וביקרו שם: מומלץ להתרכז במאפים, בטארטים בועיקר בלחמים, ופחות בעוגיות ובעוגות ורצוי עד שעות הצהריים המוקדמות. 

סלט מבושל של ירוקים של חורף. פשוט. כי לעיתים פשוט זה הכי טוב. 

מצרכים:

א. שניים עד שלושה צרורות של תרד. רצוי תרד טורקי. אפשר גם להוריד מכמות התרד ולהוסיף כרוב ניצנים/ אספרגוסים/כרוב שחור/ רדישיו ואפילו חסה. (כמובן שאז מבשלים כל ירק בנפרד בגלל זמני בישול שונים). 

ב. סיר עם שלושה ליטרים של מים רותחים, אליהם מוסיפים מיץ מחצי לימון גדול ובשל, או מאחד קטן (ומי שאוהב יותר שיוסיף לפי הטעם), רבע כפית שבבי פלפל צ'ילי (אפשר לוותר...), שיני שום פרוסות דק מלפחות חצי ראש שום, מעט מלח  ו 2-3 כפות שמן זית מאיכות משובחת. 

ג. נותנים לכל החומרים,  למעט הירקות, לרתוח רתיחה עדינה במשך כחמש דקות לערך ואז מוסיפים את הירקות הירוקים. שוב: במידה ומבשלים כמה סוגים, אז לכל אחד זמן בישול אחר. במידה וזה תרד, אז לחלוט לחצי דקה וזהו.

 ד. להוציא בכף מחוררת, יחד עם השומים ולהניח בצלחת. 

ה. לפזר מעט שמן זית עדין מעל (פיקואל או לצי'אנו עדיפים) ואם צריך להוסיף מלח, אז מעט מלח ים אטלנטי.  

פשוט. 

הוספתי לימונים ננסיים

גם בריא יכול להיות טעים מאוד.

שד הים הכחול, מרק דגים ויפו של תחילת שנות התשעים.

היום נסעתי לקנות אוטו. אני  מאוד אוהב את המילה אוטו. היא מצלצלת לי באוזן בדרך נעימה הרבה יותר  מרכב או מכונית.
 

אבל בסוף לא קניתי. כי לא מצאתי את מה שרציתי.

אלא שניצלתי את מזג האוויר הסוער ובדרך לחברת האוטואים ברחובות, עצרתי בעיר הגדולה  ולאחרי בנמל יפו. וזה אחרי שלא באתי בשעריו משנת 1992. יוני 1992. עשרים ליוני 1992, אם אני זוכר היטב. ואני זוכר .

נמל יפו של תחילת שנות התשעים ומסעדת "שד הים הכחול" שהייתה בו, היו מקום העבודה שלי כמלצר, בשנה  בה גרתי בתל אביב.
שד הים על שום מה? על שום דג 'שד הים' (Lotte בצרפתית או Monk fish באנגלית), דג טורף ומכוער בצורה שלא תיאמן, עם טעם אלוהי , אליו (לטעמי) משתווים רק בשרם של הלוקוס הלבן, בר של אוקיינוס אטלנטי וסול של דובר.

באותה העת, הייתי סטודנט שרק מתחיל את שנתו הראשונה בתואר השני  וכמעט כמו כל צעיר מן הפריפריה הרחוקה, המגורים בעיר הגדולה קסמו לי. אז שכרתי לי חדר בדירה קטנה ברחוב בארי ובמחיר של 140 דולר של אז (נשמע לא מציאותי היום...).

מהמסעדה עצמה לא נשאר זכר, ובעל חנות הדגים שקמה במקומה, אמר לי שנסגרה לפני שמונה עשרה שנים ויותר. אבל החלונות הגדולים הכחולים שהיו לה ושעיטרו את חזיתה, נשארו. ואת קולות המוני הלקוחות ואת הצעקות של השף בשעות הלחץ ובסופי השבוע
עדיין יכולתי לשמוע באוזניי. ואפילו את המקרה- בו אדם חבוש קסדה ומשקפי שמש, היורד מווספה לבנה, צועד לעבר אחד השולחנות ובקור
רוח יורה באחד מיושביו (שניצל...)- אני זוכר.  אומרים שהמסעדה הייתה שייכת למשפחת אסלן הידועה משכונת התקווה. אבל אני הייתי תמים אז ומשפחות פשע לא היו באופנה. 

וחוץ מזה, זו הייתה תקופה בחיי שפחות אהבתי. שהיו בה גם קולות ואירועים רבים אחרים. חלקם פחות טובים. ותקופה של אתגרים לא קלים.  ג'ורג' זימל, שחקר את העיר הגדולה וכתב עליה כבר במאה התשע עשרה, ביטא בצורה הכי טובה את מה שחשתי אז: את זה שהיא גורמת לאנשים לחוש ברי חירות, אוטונומיים ואובייקטיביים, אך באותה נשימה גם מנוכרים לעצמם ולאחרים ובשעת משבר, בעלי תחושה של קטנות ואפסות אל מול ההמון האנונימי.
 
וזה מה שהרגשתי גם אני אז. 

וכשהתחלתי להרגיש שהשאלות שעולות מציקות יותר מדיי והעיר סוגרת עליי מכל כוון והחופש שהיא העניקה לי הפך לכלוב ,החלטתי שאני עוזב אותה וחוזר לעמק. בעשרים ליוני , 1992.


הנמל של היום הוא כמעט תמונת מראה של הנמל של אז:  מעגן סירות דיג בו צפות שלוליות שמן שחור ואשפה, האנגרים רעועים, סירות טיולים גדולות שעומדות בשיממונן ומחכות לנוסעים, ערימות רשתות דיג וחבלים שניכר שלא ראו ספינה כבר שנים רבות ועוד איזה  האנגר אחד ששופץ בצורה די מכוערת והשתילו בו מעין  שוק אוכל קטן.

ות'אמת? לא שוק ולא שוקיים. למעט כמה דוכנים, מסעדה או שתיים שוות. וזהו.

אחת מהן היא מסעדת 'רוקח ים', של אייל לביא. וזכרתי לטובה את מרק הבויאבז שלו ממסעדת 'פסטיס' , זכרונה לברכה, שהופיע כאן בתפריט.
 
הבויאבז ( Bouillabaisse) הוא מרק דגים של העיר מרסיי בדרום צרפת, שבעבר היו נוהגים הדייגים לבשל, מיד אחרי שחזרו מן הדייג.
המילה בויאבז מורכבת מן המילים הצרפתיות בויאר שזה להרתיח ואבזה שזה לצמצם.
מדובר על מרק, שעשיר בעגבניות, שומר, קליפות תפוז, ציר דגים מעצמות דגים שונים וייחודים למרק זה, פסטיס (אלכוהול אניסי) ואלומת תבלינים שבו מתבשלים ברתיחה מהירה וחזקה נתחי דגים שונים מן הים התיכון. אליהם מוסיפים צדפות, קלמרים, שרימפס  או רגלי סרטנים (כל דייג או מסעדה באיזור והמתכון שלה). יש כאלה- כמו ג'רלד פאסדה ממסעדת 'ניס הקטנה' או ברנרד לורי מ 'שה לורי' (שתיהן במרסיי ושתיהן מגישות מרק בואיבז אלוהי), המקפידים לבשל אותו עם כמה כוסות של מי ים.  
 
ואני אוהב מאוד את המרק הזה. מאוד מאוד. ויכול לאכול ממנו סיר שלם. בוודאי כשהוא מוגש עם קערית רוטב "החלודה" (רואיי או Rouille בצרפתית) וטוסטונים הנטבלים במרק החם. 

רוטב רואיי וסלסלת עגבניות. טעים מאוד אבל לא כמו הרוטב המקורי שעשוי עם תפוחי אדמה שבושלו במרק עצמו.

אז הזמנתי לי מנה כזו.  אבל "זה לא היה זה". זה היה מרק דגים טחונים עם מעט פירות ים. נכון שהיה טעים לי מאוד והכל בתוכו בושל לדרגה הנכונה. אבל לא היו נתחי דגים של ים תיכון, ובוודאי שלא היה בו  דג העקרבנון (הראסקאס) הנותן את הטעם הייחודי למרק. וגם לא טעם האניס המיוחד לו עם הזעפרן וגם לא תפוחי האדמה שהיו אמורים
להתבשל בתוכו. מרק דגים טעים וזהו. 

מרק הדגים של 'רוקח ים'

אבל כן היה, כפתיח, כוס קטנה של ביסק הסרטנים המופלא של אייל לביא השף: מלאכת מחשבת של רוטב שמנת עם חמאה וסויה תמרהינדי, אליו מתווספים סרטנים שלמים ובשר סרטנים וירקות שורש ומיני תבלינים והכל נטחן ומסונן לכדי מרק קטיפתי וחלק ועשיר ונפלא בטעמו. 

ביסק סרטנים- טעים טעים.

והיו אויסטרים. שניים. קטנים אמנם ובהחלט לא דומים לאלה שנהגתי לאכול כמו גרעינים בטיול לחבל ברטאן. וגם המחיר משול לשוד לאור יום עם פנים גלויות ובלי נשק, כשהנשדד מתחנן בפניך שתיקח את כספו. אבל אלה היו אויסטרים. וכל מי שאוהב , דבר לא יניע אותו מלאכול אותם.

כי להחליק אויסטר במורד הגרון, זה כמו  לשתות ים.
לשתות ים עם  כל הריחות שהוא מביא , כשרסיסי מים ניתזים עליך ביום סערה. עם מראות של שחפים וסירות דייגים שיוצאות מן הנמל.עם  רעשי העגורנים וקולות הסבלים קשי היום. עם רחשים של  אדוות גלים קטנות או גלי ענק המתנפצים על שוברי גלים. עם אורות וצללים  של מגדלורים עם שחר או בלילה שחור משחור וקרני שמש הרוקדות על פני המים. וים של ירוק, וכחול ואפור ותכלת. עם גשמי זלעפות שניתכים ועננים שנוסעים מאופק לאופק. עם זכרונות של ילדות בחוף טנטורה או טיול לעיר סאן מאלו, עירם של שודדי ים וסוחרי תבלינים במערב צרפת. עם חלומות על מסעות לארצות רחוקים ואיים לא נודעים. עם כל מה שים היה ויהיה עבורי.

לשתות ים.

כסיימתי ויצאתי ופניתי ללכת אל החניה,  עברתי שוב מול המסעדה שהייתה בשבילי סמל לתקופה. ובהיתי לתוכה שוב.
 
ולא מצאתי אותי שם כבר.

על אביגייל שפותחת שולחן ומכל הלב! - חוויות מביקוריי במסעדה של אביגייל אהרון בטבריה.

מרכז מסחרי קטן בלב העיר. בניין שקירותיו מחוף מתקלפים והצבע דוהה בשמש הטבריינית הקופחת.  חניה גדולה בחזית, בית מלון גדול מימין לו, וממול ימת כינרת הושט ידך וגע בה.
 
דבר מאפרוריות המרכז והצבעים המתקלפים לא מכין אותך לצבעים העזים שבפנים והלב העוטף ,והחיוך הגדול והמזמין, המחכים לכל מי שנכנס למסעדת "אביגיל פותחת שולחן", של אביגייל אהרון מזרחי.

אל אביגייל, דור עשירי  שגר כולו עד היום בעיר טברייה- בשלנית בחסד ומספרת סיפורים בחסד גם- התוודעתי במקרה, דרך חבר שלי עמי. 

יום אחד בחורף שעבר- באמצע יום של גשמי זלעפות- עמי מתקשר ומתעקש שאלווה אותו למסעדה של אביגייל.
מה שאכלנו ם באותו היום אני זוכר היטב ...היה שם סופריטו מאלף עם הקוקילת (קציצות הלחם)  והמדרוטה (עוף עם חצילים) וסרדינים מטוגנים גם. לצידם עלי גפן ממולאים' הטובים ביותר שאכלתי מעודי וסלט הרמב"ם המפורסם עם הכרוב, המלפפונים, חמוציות ותבלין הסומק. 

סופריטו עוף עם קוקילת (קציצות לחם) שספגו במשך שעות ממיצי העוף ותפוח האדמה. לשתוק ולהודות לאלוהים על הטוב. 

 

סרדינים מטוגנים לכדי שלמות עם רוטב חמוץ חריף ועלי גפן מופלאים 

ויש עוד כמובן, ועל  העוד אדבר עוד מעט.

מאז אותו היום, בו עמי לקח אותי אליה, אני חוזר אליה שוב ושוב. ובכל פעם מחדש נהנה עד מאוד מאהבתה הגדולה לאוכל.

לא תמיד אביגייל עסקה בבישול. לפנים, עסקה בבישול מסוג אחר עסקה: בייעוץ פוליטי, עוזרת  של אישיות פוליטית בכירה, ואף עבדה ברשות לפיתוח הגליל.  פעם, היא  רקחה ובישלה דילים, בריתות, הסכמים והבטחות. 

קציצות בקר עם חומוס. ואין לכם מושב כמה זה טעים.

כבדי עוף בציר בקר, יין ומעט סילאן.בארוחה עם הבן שלי שביקש לשוב בהקדם ולאכול מהטוב הזה.

 השינוי הגיע כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח. אז היא הרגישה כאילו כל עולמה מתמוטט עליה.  שהיכולת לעשות שינוי דרך הפוליטיקה נגמר עבורה. שאין בה כבר את  המוטיבציה. והבישול, שתמיד היה התחביב האהוב עליה, הפך למקצוע. 
בתחילה כקייטרינג לאוכל של שישי - שבת ; אחר כך לאירועים גדולים יותר; ורק אז, אחרי ייעוץ קולינרי וזכייה במדליות בתחרות בישול יוקרתית ברומניה, החליטה לפתוח מסעדה.
ומאותו הרגע שהחלטה זו המליכה בדעתה, אביגייל רצתה מטבח קטן ובישול בסירים של בית. כדי לשמור על הבישול כפי שהיה אצל אמה בבית וכמו שעשו  אבות אבותיה מאז שהגיעו לעיר טבריה.

ואם על אבות אבותיה מדובר, הרי שאביגייל אלופה גם בלספר את סיפור ההיסטוריה הקולינארית של העיר: על מערכת היחסים המופלאה בין יהודים לערבים, שהוזמנו בליל המימונה להתארח בבית היהודים; על נשות טבריה הטורחות על "הקאלסונס" (כיסוני הגבינה המזכירים במקצת מאפי קלצונס איטלקיים), היחודיים ליוצאי ספרד ושנעשו אך ורק בחג השבועות והיו מכוסים בגבינה הצפתית של "קדוש" מצפת, אשר הובאה לעיר עוד מלפני יותר 100 שנה על חמורים.

ואי אפשר כמובן מבלי להזכיר את הכינרת והקשר המיוחד והעמוק (תרתי משמע) של אביגייל אליה. אביה זכרונו לברכה, ברוך מזרחי, נחשב לדייג המיתולוגי של הימה: זה שיכול היה לחזות סערות חזקות בכינרת, על סמך התנהגות הדגים ואשר היה דג את דגי הבורי והמושט המיוחדים לכינרת בצלילה לעומק בין הסלעים, ואיסוף הדגים ברשת מיוחדת. מי שירצה לטעום את טעם הסרדינים "הנשואים" (מז'וז'ין) או המושט בתנור עם טחינה או בסלרי ולימון מהדגים שאביגיל מקבלת ממנחם (הדייג המפורסם מעין גב), מוטב שיבוא אליה ובמהרה. אבל שיבוא גם בשביל הסופריטו, הממולאים, סלט "הרמב"ם", כבדים  ביין וסילאן, קציצות בשר עם גרגירי החומוס ועוד מאכלים אחרים מופלאים, לפי התפריט של אותו היום.

ריבת הגואיבה של אביגייל. מעדן של אלים.

סלט הרמב"ם- בריאות לגוף ולנפש.

אחרית דבר: כבר אין לאן לבוא וכבר אין היכן לטעום בטבריה מהמאכלים האלה. אביגייל הלכה לעולמה בלילה של יום רביעי, ה20/11/2018, ממש כמו אביה ז"ל ובדיוק באותה הדרך בו הוא הלך לעולמו. יהי זכרה ברוך.

על סבא דוד והאוכל של עליה גבאי במושב גפן.

 לסבא דוד היה חלק משמעותי בילדותי במושב דבורה שבעמק יזרעאל. סבא דוד וסבתא פיבי הגיעו לשם בשנת 1956, היישר מהעיר מרקש שבמרוקו.

שלא כמו במקרים רבים אחרים- בהם עולים חדשים נזרקו בחסות האפלה בישובים ומעברות שכוחי אל- הוריי באו למושב מתוך ציונות ורצון ונכונות להיות חקלאים. לא כך היה אצל דור ההורים שבא אחריהם בעיקר מתוך אמונה דתית משיחית.

סבא היה חייט, או 'דוד טאיור' (הכינוי לכך בצרפתית)  חייט אמן שעסק בתפירת מכנסיים וחליפות לגברים. אני כשלעצמי, כחלק משגרת יומי,  הייתי עומד בכניסה לצריף הסוכנות הישן הלבן בחצר ביתו  ומביט בו בפליאה: עם סרט מדידה הכרוך סביב צווארו, פיסת אבן גיר לסימון בידיו, יושב רכון על מכונת זינגר ישנה עם דוושות ומדווש ללא הרף,  משקפיו מונחות על קצה אפו ומבטו כולו מרוכז בבד הנוסע בין שתי ידיו, למפגש שיבוא כל רגע עם ראש המחט הננעץ בו מלמעלה ומעביר את החוט מכאן ולשם במהירות גדולה.

 הסבא הזה, שהיה לבוש בחליפות  מבד גברדין וראשו מסורק למשעי לאחור ומרוח בבריליאנטין, משל היה קלארק גייבל או ארול פלין, הפך עם השנים למי שלא היה קודם עם העלייה לארץ.

אני זוכר איך כבר בגיל 10, מיד לאחר בית הספר, הייתי נוסע באופניים בצבע החרדל שהיו לי היישר לביתם של סבא וסבתא  . הייתי אוכל את קציצות הבשר עם השזיפים והבצל שסבתא  הייתה מכינה במיוחד עבורי ושעד היום געגוע עז תוקף אותי בכל פעם שאני נזכר בהן או את העוף הממולא ורץ לצריף הצמוד לבית, שם סבא היה מחכה לי עם סוכריות טופי.

  על קיר הצריף היו תלויים סרגלים של חייטים,  גלילי חוטי תפירה וסרט מדידה. סבא היה מתיישב ליד מכונת התפירה, מושיב אותי לידו ומפליג בסיפורים על מרוקו, על ילדות של משחקים ב 'מלאח' (הגטו של היהודים) וטיולים להרי האטלס המושלגים. ולא יכול שלא לזכור את המבט המחויך עם העצב בעיניו.  מבט של אדם שמתגעגע לזמן האבוד , אדם שהיה מפרנס ראשי של משפחתו בעבודה שהיה גאה בה ועכשיו עליו להשלים הכנסה בפרנסות מפרנסות שונות.


ויכולתי להבין   בחושיו המחודדים של ילד  שכבר אז יכול היה לראות אצל אנשים מה שלא רצו ולא יכלו לראות אצל עצמם: סבא חי בשביל משהו שלא ישוב עוד להיות. יושב  בחדרו בציפייה שמישהו יזמין ממנו חליפה, כשברור היה כבר שזה כמעט ולא יקרה לא יקרה. והיום, שנים רבות אחר כך- וכמי שעוסק בחשיבותם של סיפורים בבניית הזהות אצל אנשים- אני פוגש את הצורך אצל עולים רבים לחיות דרך הסיפורים של מי שהיו בעבר או מי שחשבו שהיו. ואני מבין גם שאולי לא יכול היה אחרת: איך 'העמדת הפנים' הזו שהפכה להיות אצל אותם עולים טבע שני, והיא שהייתה בעצם זו שעזרה להם לשמור על מעט מהכבוד העצמי שנותר בהם מטראומת משבר הקליטה.  ממש כמו שכולנו עושים לפעמים ,עת אנו מתמודדים עם האתגרים של חיינו.

סבא היה אחראי על חלוקת הדואר והעיתונים במושב ושומר לילה.  מתוך הצריף היינו יוצאים באופניים האדומות שלו, כשהוא מרכיב אותי על ה'רמה', לאסוף את העיתונים שהגיעו למושב באוטובוס אגד בשעות הצהריים ומשם לחלק בתאי הדואר ואצל האנשים.  ואל סבא עוד אחזור.



על עליה גבאי שמעתי במקרה. הייתי אצל חברים בקיבוץ שדה יואב וראיתי על השולחן חוברת המפרסמת את פסטיבל האוכל של הרי יהודה. עיון קצר בחוברת והנה אני מתקשר לשני בתים מארחים.  הטלפון השני היה לגברת עליה גבאי. משהו בקול שלה, שמקרין הרבה שמחה, אמר לי שאני בוחר נכון. מה עוד שהיא הבטיחה שיהיה לחם פרנה (פ רפה בשווא ור' בקמץ) עם בצל ועוד הפתעות יוצאות דופן. לחם הפרנה, הלחם המרוקאי המסורתי, נאפה על חלוקי נחל לוהטים בטבון מברזל, אבן או בוץ מחוץ לבית. עליה  קונה את שלה אצל פחימה ממושב אחיעזר ליד בית שמש ואת זה הממולא עם בצל ושומן הטליה של הכבש, היא עושה בעצמה. אלא שגם בלי הלחם, הגורם לתופעות התמכרות קשות ביותר, אפשר פשוט להתפוצץ מהאוכל ושפע הטעמים.

עליה, מתוגברת בבתה  ובחתן שלה, הושיבה אותי ואת החברים שאתם באתי, בשולחן בסלון הבית. מיד לאחרי, הגיעו לשולחן שמונה צלוחיות של סלטים: סלט גזר עם צימוקים ומי וורדים  (הייתי מגיש זאת כקינוח), סלט חצילים ועגבניות, סלט המטבוחה המיתולוגי (שלי טוב יותר), סלט ירקות חי עם פיסות ארטישוק גזר וגמבה בתחמיץ, סלט שומר ושמיר, זיתים שחורים מצומקים, סלט קינואה עם רימונים וכוסברה (מאיפה זה הגיע לעדה?(  וסלט חומוס וארטישוקים. ליד, הוגשה סלסלת לחמניות מרוקאיות חמימות ב-ד-י-ו-ק כמו שאמא למדה אותי לעשות.

חוזרים לטעמים של ילדות



"לאט לאט", אני אומר לעצמי. "זה כמו במסעדות המזרחיות. דוחפים לך סלטים כדי שתיחנק. אני לא אפול למלכודת!" . עוד המחשבה מתרוצצת לי בראש וכבר מגיעה קערה חמה ומהבילה של מרק החרירה המופלא (חרירה= משי בערבית), על שום מרקמו המשיי. מרק זה, אפיין דווקא בתי העניים ביותר שבקרב היהודים והערבים במרוקו מאחר והוא עמוס בקטניות ואטריות ביצים, מה שסותם את התיאבון ליום שלם. ולא יכולתי שלא לסיים את כולו, מאחר ומזמן לא בא אל פי המרק הפשוט והטעים הזה, שמלא גם בכרפס, כוסברה ומיץ לימון.

לאחרי, עליה החלה להביא אל השולחן את מנות הבשר: בשר מבושל עם אגוזי מקדמיה ; עוף ממולא בבשר אורז ושקדים; תחתיות ארטישוק טרי, עמוס מעליו בבשר ומבושל עם זעפרן ולימונים כבושים ומה שהכי עשה לי את זה, גם אם לא היה בדיוק “זה”: קציצות הבשר של סבתא פיבי עם רוטב סמיך ושחור משחור –כזה שתאנים ובצלים הגירו את מיצם ואת כל הטוב שבהם אל תוך הסיר במשך שעתיים תמימות של בישול משעתיים עם מעט סילאן, עד אשר קציצות הבשר הפכו שחורות ומבריקות עם גווני סגול, בתוספת של שקדים מעליהם.

קציצות בקר בשזיפים כמו אצל סבתא ז"ל.

בשר עם זיתים. גן עדן

עליה, אישה חזקה וגאה, מתחילה לבשל יום קודם לכן (חמישי) משעה שש בערב וללא הפסקה עומדת על רגליה עד למחרת בחמש אחר הצהריים. בשבילה זו אהבה, אבל גם פרנסה. ואם יורשה לי מבט ביקורתי, הרי שכל פעם שקורא אני את התיאורים המפליגים בשבחם של אימהות מזרחיות חמות שניחוחות התבשילים שלהם ממלאים את הבית, אני גם נזכר במחיר הכבד שנאלצו אלה לשלם בבריאותן וחירותן . ותסלחנה לי אימהות אלה.

לקינוח קיבלנו מרנג עם תותים קפואים, מבחר של עוגיות מרוקאיות. לי היו חסרות הריבות למיניהן. וכמובן תה עם נענע, אותו יוצקים אל הכוס מגבוה מתוך כוונה להפיץ את ניחוח הנענע למרחוק. לפני שיצאנו, נתתי חיבוק אוהב לעליה ונפרדתי ממנה בידיעה שעוד אשוב
 

. 

השכינה ירדה ובאה לבקר אצל עוגות אלה.

עם סבא שלי זה נגמר אחרת. שבוע וקצת אחרי יום ההולדת שלי , רכבתי על אופניי לצד סבא לתחנה כדי לחכות לבוא האוטובוס עם העיתונים. סבא ירד מאופניו, התיישב על ספסל הבטון של תחנת 'אגד', בעוד אני עומד בצד , רכון על אופניי ומסדר את השרשרת שיצאה ממקומה. כשהגיע האוטובוס, סבא ניסה לקום על רגליו והתקשה. ואז ניסה שוב לקום ונפל על רצפת האספלט. רמי, בנו הגדול שעבר במקום אסף אותו למכוניתו ולקח אותו לבית החולים.

 וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את סבא בחיים.



מוקדש באהבה לסבא דוד וסבא מרדכי וסבתא לאה ולסבתא פיבי זיכרונם לברכה. 

הכתובת של עליה ויפרח גבאי:  מושב גפן. מצומת שערי אברהם, פונים לכוון כפר מנחם בכביש 232 ומגיעים אחרי כ 6 קילומטרים. להיכנס למושב ולנסוע ישר עד שמגיעים לצומת טי. פונים שמאלה ואחרי כשלושים מטרים מימין תראו את השלט. סה"כ 50 דקות נסיעה מתל אביב. 

מחיר: אין מחיר, כל אחד משלם על פי תחושתו. לא להתקמצן! זה למטרה טובה.

ימים: חייבים לתאם מראש!

טלפון להזמנות מראש: עליה גבאי 052-2442804.